אובדן ותקווה – מסעה של אחות שכולה – פרק 4

למרות שיצאתי למסע כדי להכיר את אחי, מהר מאד מצאתי את עצמי נסחפת לחידה בלשית של נסיבות מותו. מבלי שאבין זאת בהתחלה, היה בי צורך להתפייס עימו, כי אין ספק שנסיבות מותו הורידו את כולנו מהמסלול.

לא פשוט לגדול אל תוך סיפור של התאבדות. זו לא בדיוק מילה שאוהבים לגלגל על הלשון. גם בנסיבות מוות יש היררכיה, והמתאבדים (שלא למעשה גבורה) נמצאים בתחתית.
אני זוכרת ימי זיכרון שבהם אני מתבוננת על האבן הקרה וכועסת “למה עשית לנו את זה?” היו פעמים שהתבוננתי והתביישתי על חוסר ההתמודדות, ולפעמים הייתה בי פשוט מבוכה. מה אני עושה כאן? איך הסיפור שלנו נשזר בסיפורי הגבורה מסביב של אלו שנהרגו בקרבות בסיני.

מכאן אפשר להבין איך למרות שיצאתי למסע כדי להכיר את אחי, מהר מאד מצאתי את עצמי נסחפת לחידה בלשית של נסיבות מותו. מבלי שאבין זאת בהתחלה, היה בי צורך להתפייס עימו, כי אין ספק שנסיבות מותו הורידו את כולנו מהמסלול. המשפחה שגדלתי לתוכה, כבר לא הייתה אותה משפחה. וגם אם אני הייתי קטנה ולא ממש הכרתי אותו, הגלים שהותיר מותו איימו להטביע גם אותי.

החומרים שהצבא סיפק לי היו כה דלים, שאי אפשר היה להבין מהם כלום. גם חקירת מצ”ח הייתה עלובה באופן מביש (עמוד וחצי). נתוני פתיחה קלושים אלו הובילו לכך שבכל ראיון עם חבר או מפקד ניסיתי להרכיב עוד חתיכת פאזל למסלול השירות של אחי. לאט לאט בניתי סיפור. אין ספק, זה הסיפור שלי. אין לי ולעולם לא תהיה לי חותמת שזו האמת, כי ביננו, אמת היא סובייקטיבית לגמרי, וגם אצל הסובייקט האמת יכולה להשתנות בהתאם למצב הרוח או זווית ההתבוננות.

יכולתי תיאורטית להמשיך לנבור ולשאוף להתקרב יותר ויותר אל  “האמת האבסולוטית” אבל הבנתי שיש לזה מחירים כבדים. גם אני התחלתי לשקוע. מתוך כך צמחה התובנה: האמת היא לא המטרה אלא תהליך הפיוס הפנימי שלי. גם אם האמת שבניתי היא רק הסיפור שלי, ברגע שבתוכי נוצרה הבנה של התהליך, ויכולתי לחוש אמפתיה כלפי אחי, והבנת הקושי שעימו התמודד, נוצרה אצלי השלמה. חיבור חלקי הפאזל הייתה הדרך שלי. אולי היא לא הדרך שמתאימה לכל אחד. אבל בעבורי היא יצרה רוגע.

היום אין לי בעיה לגלגל על הלשון את המילה “התאבד”. אני יכולה לבוא ולומר בלב שלם, אחי היה גיבור. הוא נלחם וניסה בכל כוחו לעשות את הכי טוב שלו, אך שרשרת אומללה של אירועים הכניעה אותו. וכעת, כשאני עומדת מול קברו ביום הזיכרון אני יודעת לספר שלאחי הייתה תרומה גדולה מאד בשנתיים וחצי שנות שירותו. הוא חינך טירונים והוא היה בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, ואולי בכלל היה ראוי לרשום על המצבה שלו שגם הוא חלל של אותה מלחמה.

היום כשאני חושבת עליו יש בי בעיקר חמלה ואהבה וסליחה, וזה מה שבאמת חשוב, כי אנחנו החיים, אלו שנשארו, אנחנו בעיקר צריכים לחיות בשלום עם עצמינו, כדי שנוכל להניח לעבר ולחזור להתמקד בהווה, בהוויה, ברצונות ובתשוקות שלנו.

הכותבת גל גבריאל מסיימת תואר שני בלימודי משפחה וכותבת כעת סמינריון בנושא הלגיטימיות לשכול בקרב אחים שכולים

 

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
2 תגובות
  1. דודו הגב

    גל…המסע שלך מוציא מתוכך דברים שלא ידעת על קיומם שהיו טבועים בך.
    המשפט מה שלא הורג מחשל.. בא לידי ביטוי גם במקרה הזה…גאה בך שלא מאפשרת לסביבה להנמיך אותך או למנוע ממך להוציא את הנבכים מתוך נפשך.. .מחזק אותך לקראת התובנות שלמדת מהמסע חיים הזה ויישומם בחיי היומיום….בהצלחה

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד