אובדן ותקווה – מסעה של אחות שכולה – פרק 3

במשך שנים אבי אמר שהוא מיצה את החיים, אבל לא הצליח למות. ואפילו כאשר הוא הזניח את בריאותו ופיתח שלל מחלות וכשלים, עדיין הוא לא הצליח במשימה.
כשאני יצאתי למסע בעקבות חיי אחי, אבא שלי היה עדיין בחיים, אבל הזיכרון שלו כבר היה מאד מתעתע. ניסיתי לקבל ממנו מעט מידע על אחי אבל ראיתי שהגלגלים חורקים ושהזיכרון מתערבל ומתערפל ואולי הוא אמת ואולי בדיה.
אבל אבא ידע שאני מתכוונת להוציא אלבום זיכרון לאחי.
באזכרה של אחי באותה שנה נכחו חברים שלו שאף פעם לא באו לקברו. אני לא זוכרת אם סיפרנו את זה לאבא, אבל שבועיים אחרי האזכרה, אבא הלך לישון ולא התעורר יותר. הוא היה בן 91 במותו, ולמרות שסבל מכמה מחלות שגרמו לאשפוזו בשנות חייו האחרונות, את מותו הוא מצא בשלווה במיטתו.
כשאמא הודיעה לי שאבא נפטר, עלתה לי מחשבה אחת בראש. הרגשתי שאבא יכול היה לשחרר ברגע שידע שאני אדאג לזיכרון לבן שלו. אני לא באמת יכולה להסביר למה חשבתי ככה, זה נבע מתוכי כמו קול פנימי שלא מתווכחים איתו. אני זוכרת שבכיתי יותר מהמחשבה שסוף סוף אבא השיג את מה שרצה והוא יכול להתאחד עם בנו ועם הוריו ואחיותיו שנספו בשואה.
כמה חודשים לאחר מותו ראיתי מודעה על תואר שני בלימודי משפחה. הסתקרנתי. מעולם לא חשבתי שאשוב לאקדמיה, לא היו לי שום שאיפות בנושא. הגעתי לפגישת ייעוץ והתכנים קסמו לי. נרשמתי לתואר הזה עם בטן מתהפכת אבל תחושה שאני מגיעה ממקום שונה מזה שהייתי בו בתואר הראשון.
כבר ביום הראשון ללימודים התבקשנו באחד הקורסים לעבור על הסיליבוס ולבחור נושא שעליו נרצה בכיתה. באותו ערב עברתי על התכנים כשאחד מהם היה: “הורים שכולים”. מיד שלחתי הודעה שזו המשבצת שאני מבקשת להרצות עליה בבקשה להמיר את הנושא לאחים שכולים. לפתע זה נחת עלי שלמעשה אף פעם לא קראתי שום דבר שקשור לא בהורים ולא באחים שכולים. במקורות המידע לקורס זיהיתי מאמר על הורים שכולים, שנכתב על ידי המרצה שלי ד”ר ליאורה בר טור  ושותפתה ד”ר מלקינסון רות, ובסקרנות רבה התחלתי לקרוא.
משפט אחד תפס את תשומת ליבי: אחת הדאגות של הורים שכולים היא שבמותם יתרחש מוות סמלי נוסף, הייצוג של ילדם ימות איתם מוות שני (בר-טור ומלקינסון, 2005).  קראתי והייתי המומה. זה בדיוק מה שחשתי כשאבא נפטר. הרגשתי שבזה שאבא ידע שאני אדאג לאלבום זיכרון, שיחררתי אותו מהאמביוולנטיות איתה הוא חי שנים רבות כל כך.

הכותבת גל גבריאל מסיימת תואר שני בלימודי משפחה וכותבת כעת סמינריון בנושא הלגיטימיות לשכול בקרב אחים שכולים

מקורות מידע

בר-טור, ל’ ומלקינסון, ר’ (2005). תהליכי אבל לאורך החיים ובזקנה אצל הורים שכולים בישראל. גרונטולוגיה, כרך לב (1), 11-38.

 

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
8 תגובות
  1. חנה קפלנסקי. הגב

    וואו גל, אומנם ידעתי ממך על ההרגשה שבזכות הספר על אחינו שיחרר את אבא. ובכל זאת כשקראתי את הדברים שכתבת כאן הרגשתי פירפורים בלב. את כותבת כל כך יפה ומדויק. ממש ברגישות. כל הכבוד לך. אוהבת, אחותך!

  2. חנה גרינשטיין הגב

    לצערינו במדינה ישנן משפחות רבות החוות את השכול. היטבת לתאר את התחושה , כתבת ברגישות. תודה

  3. נעמי קהת הגב

    תודה גל. בפשטות בהירה , הצלחתי לראות את הציור שהבאת. את פיסת החיים החשובה הזו.
    תודה על השותפות. נעמי

  4. חדוה נבון הגב

    היי גל , כתוב נפלא ומרגש

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד