בית מול הים

לפני 4 שנים בדיוק,  בליל חורף סוער, בשיחת טלפון אחת, במייל קר ומרוחק, היא התרסקה, היא איבדה את כל מה שטיפחה במשך שנתיים תמימות, ברגע אחד הכל התנפץ לה, חייה חלפו להם כמו סרט בהילוך איטי, אך היא כלא מאמינה, מכחישה “זה לא החיים שלי” היא חוזרת ואומרת לעצמה, כשבתוכה מפעמת תקוה שהכל יחזור לקדמותו בעוד רגע או אולי דקה, שעה יממה, חודש או שנה. בנתיים, היא ממשיכה לצלול לתוך מרחבים זרים, ממאנת להיות שותפה לעלילה המתרחשת מסביבה, היא מנתקת את עצמה, היא  אבודה, בעולם שמחוצה לה ובתוך עצמה. אין לה מושג מה עושים עכשיו, מה חושבים מה מרגישים איך מתנהגים, שמחתה חיוניותה, נעלמים והיא נובלת בהדרגה.
בכי פורץ ממנה כמו מעיין נפט הבוקע מהאדמה, היא לא מסוגלת לעצור את השטף, את הזרימה, החיים נקווים ממנה משאירים אותה מרוקנת, אפס לעצמה. כל מהותה מתפזרת, היא נעלמת, רגליה מובילות אותה אל הטבע המיוער שסביב ביתה, הליכה ללא מטרה, הקשבה לרוח, להמיית העצים, לשריקת הציפורים, לרחשי האדמה לקולות שבוקעים מתוכה, לשקט שמוליד הקשבה. ברגלים משוכלות ובגו זקוף היא מתמקמת לה בפינה שקטה משלה מאפשרת לעצמה לוותר על מחשבות וסיפורים שהיא נוהגת לספר לעצמה, פשוט להיות נוכחת לכל מה שעולה מתוכה.
הזמן עובר, לא ניתן לאמוד כמה בדיוק, כוחותיה שבים אליה, הרגשתה משתפרת וגופה מתחזק, היא מתחילה להכין לעצמה תמונות ברורות בראש, איך חייה הולכים להראות בעוד שנה שנתיים ואפילו חמש.
ובהדרגה היא מתחילה לממש, להגשים לעשות בלי להרפות, בכל בוקר בקומה ובלילה בלכתה למיטתה היא יוצרת עבור עצמה סרט חדש בו היא הכוכבת הראשית, בו היא יוצרת את עצמה מחדש מתוך ההריסות.
החיים מתחילים להשתנות סביבה, היא מבחינה בזאת בחיי היומיום שלה, התמונות שטוותה בדמיונה אודות החיים החדשים שלה מתגלים בדברים קטנים כמו, אנשים שזזים הצידה מקום ומרחב לדרך חדשה, עסק שדישדש שנים רבות ולא הניב תוצאות הולמות ורצויות מפנה את מקומו ליזמות חדשה שנולדת נוצרת ומתהווה מעצמה למולה המתממשת הלכה למעשה, עם עובדות ומספרים להוכחה, הסרט שאותו היא מריצה במוחה מגובה עם הרבה מאד עשייה פיזית מפרכת וקשה, היא משקיעה את כל רגע מזמנה למימוש התמונה והסרט באורך מלא שנהגה במוחה באותה תקופה חשוכה, היא לא מוותרת לעצמה ולא עושה הנחה.
זמן טבע לעצמה, הקשבה להמיית הרוח ושריקתה, לחישות העצים בשפתה המובנת לליבה, ובהקשבתה אל פעימות הגוף והנשמה, מתוך הריק מגיעות תובנות עם הנחיות לפעולה.
לפתע היא מבחינה שגם נסים קטנים כגדולים, מתממשים לנגד עיניה בחייה, תוך קיצור זמני המתנה לדקות ושעות ספורות. כעת היא מתחילה להבין שהסרט אותו היא יצרה בדמיונה, הוא החיים שאותם היא חיה כעת אחד לאחד, ויש עוד המשך.
תנועה וזרימה מניעים אותה ללא הפסקה, הופכים לשיח מוכר בתדר מיוחד שלה עם עצמה, היא מחליטה למתוח את גבולותיה עוד כמה צעדים קדימה אל הלא נודע, להעז לבטוח ולשחרר עוד מקומות תקועים בתוך עצמה, להגיד בקול את החלום והרצון הבא וליצור אותו כאן ועכשיו ללא המתנה.
והנה זה בא.. היא מחליטה ברגע אחד לאפשר לחלום מתוק ונפלא בתוכה לצוף אל קדמת מוחה, להגיד אותו בקול רם, וליצור אותו בהויתה באהבה כל כך חזקה שאין מצב שהוא לא יהיה שלה, היא צועקת ליקום ולעצמה מהו רצונה, “שנה ליד הים, בית קטן, קסום בית חופש ואהבה קו ראשון למרחב הכחול, לשהות בו 365 ימים בשנה, לצעוד בו ברגלים חשופות, להרגיש את קרירותו של החול ורטיבותו של הים בכל עונות השנה, לראות את הזריחות והשקיעות לטעום את טעם המלח על הגוף החשוף להיות במרחב של יצירה משתנה תדירות כל רגע כל דקה, להיות עטופה בהוית טבע אלוהית מבורכת ושופעת אהבה” זוהי בקשתי ואותה אגשים ואממש, היא חוזרת על המנטרה ללא הפסקה.
ואין הדרך אל המטרה מפותלת ומסובכת להיפך, היא פשוטה קלה ונגישה מאותה נקודה בה הגוף כבר נמצא בתוך הווית ההגשמה, זה לוקח שבוע, ליתר דיוק 7 ימים, מרגע שהרצון העז לצאת החוצה בהכרזה, עד למימושו כאן על פני האדמה.
היא עדיין צובטת את עצמה, לא מאמינה שברשותה בית קו ראשון לים, בו חייה הופכים את עצמם מחלום למימוש והגשמה, חיים של מעוף, של פריצת גבולות של מסגרות התודעה ומגבלות הגוף מכבלים ואזיקים.
היא עומדת על הצוק הצופה אל המרחב הנפתח לעומתה, היא נושמת עמוק, מתבוננת אל קו האופק הכחול, המפריד בין השמיים לים, מרגישה את עצמה כציפור עם כנפיים גדולות הנפתחות כעת לרווחה מבקשות לשחרר את עצמן, אל מעופה …
הכותבת היא נגה קובץ’, מייסדת קילת נשים מעל 50

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
6 תגובות
  1. שושן עומרד הגב

    שאפו על האמונה והדרך שעשית. את הדוגמה שאם חולמים, מאמינים אז גם מגשימים. ❤❤❤

  2. נעמי קהת הגב

    כמה מעודד, מאפשר, מנחם ומצמיח.

  3. רחלי רהב הגב

    נהנית לקרוא כל מילה , וכל כך מבינה לליבך. כילידת קיבוץ נווה ים שגדלה והעבירה את ילדותה על שפת ים, מבינה את האנרגיה שאת חווה בצוק מול הים. גם אני מרגישה את זה היום. את מהממת ומעוררת השראה , הכרתי אותך בערב נשים אצל ענת יגנ , את כובשת ?❤️

  4. חנה גרינשטיין הגב

    נוגה יקרה, קוראת שוב ושוב את הפוסט שלך ומאוד מתחברת לכוחות האדירים ל”יש” מאין, ליכולות לשנות עולם.
    את מרגשת בכתיבתך.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד