הנחות, ולא של סופעונה

גבר נכנס לבר (לא סוס ולא של גרוסמן). הוא בשנות ה – 60, גרום וקומתו כפופה. את הסוודר והמכנסיים הללו כבר מזמן לא לובשים במחוזותינו ומה קשור הווסט צמר כבשים הזה לכאן באמצע חום יולי אוגוסט?

גבר נכנס לבר (לא סוס ולא של גרוסמן).
הוא בשנות ה – 60, גרום וקומתו כפופה.
את הסוודר והמכנסיים הללו כבר מזמן לא לובשים במחוזותינו ומה קשור הווסט צמר כבשים הזה לכאן באמצע חום יולי אוגוסט?
הוא חובש קסקט משובץ שמכסה את שיער ראשו הארוך והכנראה מדובלל כי אחרת למה צריך קסקט בעשר בלילה?!?.
אני מאבחנת שזהו טיפוס קלאסי של אופורטיוניסט בודד שמנצל את הכניסה החינמית למעט חום וחברה.
הוא מגיע באיחור–מה, ולמרות שאני יושבת זה עידן ועידנים על כיסא מורם מעם כי טרחתי להגיע מוקדם כדי לתפוס עמדת תצפית טובה, הוא נעמד דיירקט לפני!
אני מתפתלת. לבקש שיזוז?
מזפזפת ימינה ושמאלה מאחורי גבו כאילו שאם אראה את הנגנים אקשיב להם בקשב רב יותר.
כך עוברת רבע שעה ועצבי רוחשים.
ואז – טוויסט בעלילה. עיני נפערות קצת יותר מהרגיל כאשר צעירים ניגשים אליו ולוחצים את ידו.
הם עושים זאת בכבוד. עם חיוך. צ’פחות חביבות פוגשות זו את זו. שואלים לשלומו ונרגשים מעצם השיחה אתו.

עוד 39 וחצי דקות הוא מוזמן לתפוס את מקומו במרכז החדר, לדואט עם הפסנתר הרוסי עתיק היומין.
לוחשים לי שהוא אחד מנגני הג’אז המחוננים שהעיר הזו ידעה אי פעם ואני יצאתי אידיוטית ביני לבין עצמי ועם כל מה שאני חושבת שאני יודעת על מאן דהוא…

את הספר “ארבע ההסכמות” של דון מיגל רואיס אני קוראת בחלקים.
כל פעם חוזרת על הסכמה אחרת ומסננת: אוף, חכם אבל קשה ליישום. עובדה: האיש מהבר.
ההסכם השלישי אומר: אל תניחו הנחות. פשוט – אל!
נו באמת! שלא אניח שהנהגת שעקפה אותי כרגע מימין היא פרא אדם מעצבנת?
האם יש סיכוי שהיא אם צעירה שטסה בבהלה לבית החולים עם תינוקה הקודח מחום?
שלא אניח שהמלפפונה החמוצה שיושבת מולי בפגישה לא נולדה כזאת אלא כרגע הודיעו לה שהיא צריכה שוב לתקן את ההצעה לדוקטורט?

הנטייה להניח הנחות בנוגע למה שאחרים חושבים, עושים, מרגישים או לגבי מי שהם – מעכירה כהוגן תקשורת בין אישית.
מנגד, אנחנו גם חושבים שאחרים מנחשים אותנו. שהם יודעים מה רצוננו כי הם הרי קוראי מחשבות…
אנחנו מאמינים שאנחנו צודקים והאחרים טועים.
ההנחות הללו הופכות לעתים לדרמה, לנושא לרכילות, לאכזבה.
החיים הרבה יותר רב גוניים ולכל מצב יש כמה סיבות. התוצאה הנגלית לעין לעתים מתעתעת.
אם אנחנו לא שואלים שאלות הבהרה יש סיכוי לפספוס גדול. אם לא נשאל בגלוי, לפחות נגיד לעצמנו שאנחנו לא באמת יודעים.
להיות עם סימני שאלה מעוגלים ולאו דווקא עם סימני קריאה נחרצים.

עיקר העיקרים -ביום בו נפסיק להניח הנחות התקשורת שלנו תשתנה לחלוטין ומערכות היחסים שלנו לא תסבולנה מסכסוכים הנובעים מהנחות מוטעות.
עד כאן – דון מיגל .ספר חשוב ודק. אורים ותומים לחזור אליהם מדי פעם.

לעומת זאת, מנחם זילברמן ממחיש את העניין באופן מצוין בסרטון הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=VaocgZutN-8

בזמן שאתן צופות בו אני אמשיך להתאמן…

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
3 תגובות
  1. ענת מאירה הגב

    כתבת מקסים. מתחברת לתובנה על איך יהיה העולם ללא הנחות.

  2. רונית אידלמן הגב

    טנקס.
    לגמרי. אפשר לראות את הפקשושים סביבנו כל הזמן.
    להתאמן להתאמן להתאמן

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד