חולמת בהקיץ

“לחלום בהקיץ זוהי נחלתם של ילדים קטנים בלבד” אמרה לי חברתי בתקיפות ובנחרצות, בעודנו צועדות לנו לאטינו על שפת הים, הקשבתי למילים הנאמרות אך יותר למילים הנסתרות שמבפנים, לאלו שלא נאמרות, אך נמצאות בתוך המסרים הסמויים שקליפות החיים כיסו באטיות, בעיקר את החלומות ואת שמחת החיים שנגנזו.
“ספרי לי מה אהבת לעשות כשהיית קטנה?” זרקתי לאויר שאלה.
ראיתי אותה מהצד, לוקחת נשימה עמוקה, מפנה את מבטה לעברי ומחייכת את חיוכה הילדותי, עיניה בורקות וזיק נדלק בהן לשנייה, “טוב ממש קשה לי להזכר, בכל זאת עברו מעל 50 שנה, היא ענתה בדרכה הצינית הרגילה, מה שאני זוכרת בבירור זה שאהבתי מאד לבנות ארמונות בחול, הייתי ילדה קטנה, חולמנית וקופצנית, הורי ואחי היינו יורדים לחוף הים בכל שבת כמסורת קבועה. ואני אהבתי לחפור בורות גדולים, עם תעלות המובילות את המים אל תוכם וגם ארמונות מפוארים עם מדרגות צריחים וחלונות, אהבתי לדמיין ולחלום שאני היא המעצבת שבונה לנסיכה שלי את ארמונה מחול רטוב, מי ים וצדפים, הייתי מפליגה לי בדמיוני עד לאותו רגע בו הוריי היו מכריזים שהשמש חמה מדי ואנחנו מתקפלים, בשבתות של ילדותי עם משפחתי בעיר הולדתי חיפה, נשביתי בקסמו של הים ומרחביו ומדי שבת התמלאתי בשמחה ובהתרגשות  גדולה מהמפגש המחודש עם ארמונות החול של דמיוני.”

היא מפסיקה את שטף דיבורה ומשתהה, “כן אהבתי מאד להיות ילדה חופשיה שמחה ומאושרת בין גלי הים והצדפים, פתאום אני נזכרת איזו הרגשה נפלאה זו להיות כאן עכשיו בים, להרגיש את מגע החול מתחת לכפות הרגליים, להרגיש את מי הים מלטפים את אצבעות רגלי, למלא את הריאות באויר נקי ולהזכר בחלומות הילדות המתוקה.”
“שמת לב שבזמן שתיארת וסיפרת לי על הארמונות שבנית, על הנסיכה שיצרת ועל החופש שהרגשת, באותם רגעים קסומים, היית שם במלואך, היית אותה ילדה קטנה עליזה קופצנית וחופשייה”, פניתי לעברה
“בואי נשתגע” קפצתי לעומתה, “מה אכפת לך אף אחד לא רואה, בואי נתיישב לנו כאן בחול ונבנה לנו ארמון כמו זה שלך שהיית ילדה קטנה, נקים רשת תעלות נקשט אותו בחול רטוב וצדפים מיוחדים שנלקט בחוף השופע הפתעות.”
טוב, זה לקח לנו בדיוק 2 דקות להשיל את כל מה שהפריע לחופש שלנו להתקיים, בגדים ותיקים מיותרים, יצאנו ללקט לנו בסביבה הקרובה את חומרי הגלם המתאימים למשימה, צדפים מיוחדים ומעניינים, פיסות עצים והפתעות שהים פלט אל היבשה,  ושאר הפתעות שישמשו אותנו לעיצוב ארמון המלוכה.
בעודינו שקועות במלאכה, צוחקות, מפטפטות, ונהנות מכל שנייה של ילדות רחוקה, השמש החלה לשקוע לאיטה, משאירה את גלי הים את החול את הצדפים ושאר המבקרים לעצמם, החוף התרוקן מיושביו ורק בצילו של הצוק נראות עתה דמותן של שתי חברות בוגרות שהפכו לכמה שעות קסומות, לשתי ילדות קטנות במסען חזרה במנהרת הזמן שלהן, אל מחוזות ילדות רחוקים וקסומים שחזרו לרגע קט להיות שוב חלק מחייהן הבוגרים.
“היי !!” פונה אליי חברתי בזמן שאנחנו אוספות את חפצינו המפוזרים, “תודה רבה, שאפשרת לי שוב לחזור ולחלום בהקיץ, לחזור להיות ילדה קטנה ותזזיתית, אני מרגישה אותה חיה בתוכי, בא לי לתת לה שוב מרחב ליצור להשתולל ולהתפרע”

הכותבת היא, נגה קובץ’ מייסדת קהילת נשים מעל 50

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
תגובה אחת
  1. עדי חסון הגב

    נוגה כתבת כל כך יפה ,
    מרגש עושה חשק לנסוע לחוף הים ,
    להתחיל ליצור ולבנות בחול.
    לחזור לשחק , להשתעשע , לחלום , לדמיין ,
    לחוות , להיות.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד