עגלה של צער

יום שלישי השבוע. בעלי הפתיע וחזר מוקדם מהמשרד. “בוא אתי לסופר,” ביקשתי. הוא נענה מיד. סידרתי לעצמנו זמן איכות בין ירקות, פירות ומני מזונות. העגלה התמלאה די מהר. מה לקנות לעצמנו ומה לקטנה הלומדת בטכניון. מה לארגן לה למשלוח המזון הבא? הושטתי יד למדף אחד ולאחר, בעלי השליך כמה בורקסים עתירי שומן לארוחת הערב, אבטיח אדום שנראה מתוק ועוד קצת מפה ומשם עד אשר העגלה עברה את חצי מתכולתה.
“נראה לי שזהו.” הכרזתי וקיבלתי הנהון של הסכמה מן הבעל שסימני ‘נמאס לי’ ניכרו על פניו. מיהרנו לקופה, שילמנו את הקנס ויצאנו לעבר המכונית. ואז ציפתה לנו חוויה שנשארה עמי עד היום.
החניה של הסופר מופרדת על ידי כביש. בצד אחד שלו חנו רכבים ומעבר לכביש מכוניות נוספות, מעטות, ביניהן המכונית שלנו. התקדמנו לכיוון הכביש כדי לחצות אותו בדרך למכונית כשלפתע נשלחה עגלה מצד אחד של הכביש אל הצד השני שלו. אישה בגיל שלנו לערך, עמסה את רכבה במצרכים שקנתה ובמקום לחנות את עגלת הקניות בצד, שילחה אותה בהינף ידיים לכיוון השני של הכביש, היישר לעבר מכוניתנו. “מה את עושה?” צעקתי לעברה המומה תוך כדי שהעגלה מתגלגלת במהירות.
“אוי סליחה,” הפטירה באדישות, “לא התכוונתי.” העגלה נתקעה בדלת המכונית והאישה עטורת מחרוזת על צווארה נכנסה לתוך רכבה והחלה לצאת מהחניה. בעלי שהיה המום כמוני, גילה שבדלת שעצרה את העגלה נקוותה שריטה מכוערת. הוא ניגש לרכבה, פתח את דלת הנהג וביקש ממנה פרטים. ההיא יצאה מרכבה, כועסת ורועשת, צועקת ומתלוננת שתפסנו עליה טרמפ ועכשיו נרצה להאשים אותה בכל השריטות שקישטו את רכבנו. אמרתי לה שרק על השריטה של העגלה אנחנו מאשימים אותה.
צילמתי את מספר הרכב שלה מאחר וסרבה למסור לנו פרטים והיא צילמה את שלנו. הכעס היה רב במיוחד לאור תגובתה האדישה והאגבית. אני התרחקתי מעט והיא החליפה דברים עם בעלי. כאשר כבר היינו ברכב שלנו בדרכנו הביתה אמרתי בקול כועס לבעלי שיברר מי זו האישה הזו באמצעות מספר הרכב שלה וגם הפלאתי מילים נוספות שהדף יסמיק מכתיבתן. ואז אמר לי בעלי שכאשר הייתי במרחק מהם היא זרקה בכעס לעברו, “אתה לא יודע איזה צרות יש לי, בעלי נפטר ועכשיו אתם…” ברגע שאמר זאת, ירד מפלס הכעס שלי כמעט לחלוטין ותחושת חמלה מילאה אותי. איך אומר הפתגם? אין אדם נתפס בשעת צערו?” אז בדיוק כך. העגלה שנשלחה הייתה מלאה בצער והמילים שיצאו מפיה היו מילים של כאב. את השריטה שעל האוטו שלי אפשר להעלים בצבע, אך השריטה שיש בליבה של אותה אישה תישאר שם לעד.

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
8 תגובות
  1. רחלי הגב

    הסיפור כשלעצמו מרגש, אבל… יש לי הרגשה שבעלה של הגברת לא נפטר והיא רק “תפסה טרמפ” על סיפור נוגע ללב כדי לברוח ללא פגע עצמי… קשה לי לכתוב את זה כי אני תמיד מאמינה לכל סיפור שמספרים לי ונותנת להינות מהספק. אבל כאן, לא נראה לי אמיתי.

    • עינת שם טוב הגב

      הי רחלי,
      תודה על התגובה. יכול להיות שמה שאת אומרת זה נכון אבל אני מתרשמת שבכל זאת היא דיברה אמת. האישה נראתה ואלף התנצלויות על הסטריאוטיפ כמו מפקחת של משרד החינוך כזו והכעס הלא פרופוציונאלי הצביע בעיניי על משהו מעבר לסיטואציה. ומצד שני יכול להיות שאני גם טועה. ובכל זאת אני מאחלת לאישה שמשתמשת בצערה כתירוץ, בריאות.

    • חבצלת לוי הגב

      גברתי היקרה לא מכובדות מילותיך אף אחת לא תהרוג את בעלה בשביל חתיכת שריטה שיכולה להיגמר ב400 שח. מזמינה אותכם להחליף אותי למשל לחצי יום לא יותר…… כל דבר הכי קטן מפיל אותנו לתהום…..ושלא תבינו לא נכון לא מצדיקה את מעשיה…

  2. צביה הגב

    עינת כתמיד את מרגשת בכתיבתך.
    סיפור נוגע ללב , רוצה לקוות שאכן זו האמת ואם לא זה לא סוף העולם! ישנם צרות גדולות יותר לאנשים.
    צביה

  3. עינת הגב

    צביה יקרה,
    גם אם האישה השתמשה בדברים כתירוץ למעשיה (מה שאינני מאמינה) בעיניי היא ראויה לחמלה. האירוע היה מרגיז באותו רגע אך מבחינתי הוא נגמר והחיים ממשיכים.
    חיבוק
    עינת

  4. צילה אשכול הגב

    עינת חחח, סיפור מעניין מהחיים. ייתכן שהיא מסוג הנשים הקרות חסרות תרבות ורגש שהמציאה את הסיפור בשניה, שלפה מהמותן מתוך מיומנות שלה וכדרך חיים שקרי, או שלא שיכול להיות שזה אמיתי, שהסבל כל כך גדול עבורה שלא ראתה את האחר.

    איך יודעים עינת? זה נסיון חיים שלנו ואינוטואיציה לשפוט.

    סוף שבוע נעים ושיהיה טוב לכולנו

    • עינת שם טוב הגב

      הי צילה,
      הכל יכול להיות אבל מבחינתי אם היא בחרה להגיב כך כנראה שבכל זאת יש דברים לא טובים אצלה. כך אני נוטה לחשוב. מאחלת לה כל טוב למרות הכל.

      שבת שלום
      עינת

  5. חדוה נבון הגב

    עינת יקרה, כיף לי לקרוא את סיפורך המרגש שכתוב בצורה סוחפת ומשכנעת. באשר לאישה מסכימה איתך שאין לתפוס אדם בשעת צערו

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד