על עבדות וחירות בגירסה האישית שלי – לכבוד פסח 2019

אבישג אמיר נשים מיל 50

הגיגים קצת עמוקים, ארוכים ואישיים על יציאה מעבדות לחירות, בגירסה האישית שלי.
יש מוסר השכל ומסר לאומה.

פסח.
כל כך הרבה גרסאות ופרשנויות לנושא העבדות והיציאה לחירות
שהחלטתי לספר גם את הסיפור שלי.
טוב, חלק ממנו…

לפני עשר שנים חיים שלי הגיעו לשפל.
אפשר להגיד, שהגעתי לדשדש במיץ של הזבל, של הגיהנום.
החיים שלי לא היו רק כאוס. הם היו גיהנום עלי אדמות.
זה לא קרה ברגע.
זה לקח כמה שנים ארוכות ועמוסות באירועים של מן הפח אל הפחת ומרע ליותר גרוע.
וכשמתגלגלים במדרון, קשה לשים את האצבע על הרגע שזה התחיל או הרגע שזה נהיה יותר מדי.

לפני 9.5 שנים הגעתי לנקודה כל כך נמוכה בהיסטוריה האישית שלי,
ששם קרה המפנה.
כמו שקורה, לפעמים, כשמאבחנים מחלה קשה. הרגע הזה, שמקבלים את הבשורה.
זה היה מין רגע כזה.

השעה היתה 22.30.
מוקדם יותר חזרתי עם בתי הצעירה וחמותי לשעבר (שבינתיים, נפרדה מהעולם הזה)
מחופשה במקום הכי נמוך בעולם.
אפילו צחקנו על זה שהגענו לשם.
למקום הכי נמוך בעולם, בלי לדעת שתיכף נגיע הרבה יותר נמוך משם.
בכורתי היתה בדרום אמריקה, בטיול של אחרי הצבא.
כל כך שמחתי שנסעה. שהיתה רחוקה.
אמהות אחרות, במצב הזה יושבות וחושבות, דואגות, מתגעגעות.
בטרנד האחרון, אפילו נוסעות ומצטרפות להרפתקה.
אני…? אז….?
אני רק שמחתי שהיא שם. רחוקה מכל הבאלגן ומדמיינת שיש לה חיים רגילים ו"נורמליים".
הסנדביץ' שלי היתה בפנימיה.
מבחינתי, זה היה משבר בפני עצמו. הילדה שלי, משוש חיי, שלא היתה לא במעון ולא בצהרון, שהיתה עם אמא בבית עד גיל שנתיים וחצי ופשוט התחננה ללכת לגן וכל חייה קינאה בילדים שנשארו בצהרון כי אמא היתה בבית כל יום בצהריים ובכל החופשות.
הילדה שלי, הלכה לגור במקום אחר.
גם בזה שמחתי אז כי כולנו האמנו (וגם היא) שככה נוכל לשמור עליה.

באותו לילה בשעה 22.30 דפקו השוטרים על הדלת.
לקחו אותי לזהות.
כי לא היה אף אחד אחר, שיכול היה למלא את התפקיד הנוראי הזה.
אני גם הייתי צריכה לבשר לבנות, שאבא נפטר ולאמא (שלו) שגם הבן השני שלה כבר לא איתנו.
לארגן את הלוויה, את ה"שבעה" למרות,
שבתור גרושה אפילו ההלכה לא דורשת ממני לקחת על עצמי את התפקידים האלה.
אבל לא היה אף אחד אחר.

ועבודה? בטח!
ניהלתי ותפעלתי לבד תיאטרון בובות קטן.
הייתי קמה כל בוקר אוספת את כל הכוחות שלי כדי לשווק את ההצגות, כדי לתאם ולמכור ואז לנסוע בכל רחבי הארץ ולהצחיק, לרתק, לחנך ולשעשע ילדים כשהלב שלי בוכה.
כשאני מנסה בכל כוחותיי, שגם הילדות שלי ישמחו, יצחקו, ישתעשעו.
רוב העבודה היתה מול מוסדות וארגונים, שעובדים בשיטת התשלומים המקורית של
שוטף + 30 או 60 או 90 או לך תחפש אותי בסיבוב.
באוקטובר, לפני 9.5 שנים היו חייבים לי המממממון כסף עבור המממממון הצגות, שעשיתי בחופש הגדול וקיוויתי שישלמו לי עד ט"ו בשבט…
חייתי בצמצום. בעולב. כן, בעוני.
למרות, שהיתה לי קורת גג ולא היינו רעבות.
בהחלט דברים לברך ולהודות עליהם כשיש כל כך הרבה מעט.
זמן קצר אחרי הערב המסוים הזה, הבנתי גם שהגרוש, שכבר התכבד בתואר ז"ל, לקח את חלקו בבית שמכרנו, כחלק מהליך הגירושין,
בזבז אותו ורק אז החזיר נשמתו לבורא.

הבנתי, שמעכשיו באמת רק אני אחראית לבנות שלי.
להווה שלהן ולעתיד שלהן.
הרגשתי קורבן – עשו לי, לקחו לי, פגעו בי.
כל פן ורובד בחיים שלי התרסק.

אחרי ימים של בכיות וחפירה בתוכי תוכי הבנתי…
וואווו! זאת היתה חתיכת תובנה כואבת וקשה לתפיסה אבל
הבנתי, שאני יצרתי לעצמי את המצב העגום הזה.
נזכרתי בחלומות שחלמתי,
משפטים שאמרתי לעצמי ולאחרים,
אפילו משחקי דמיון בילדות שלי.
נזכרתי במשפטים ששמעתי בילדותי, בבגרותי, בספרים שהלעטתי בהם את עצמי, בסרטים שראיתי, במסרים שבחרתי להפנים.

כמו שהבנתי גם עשיתי החלטה חשובה.
החלטתי, שאם אני יצרתי לעצמי את הגיהנום הזה – אני יכולה ליצור לעצמי גן עדן.
שאני יכולה לשנות את החומרים שבהם אני מלעיטה את עצמי, את המחשבות, את הפעולות שלי.
החלטתי להשתלט על תת המודע שלי.
זה לא קרה ברגע.
זה תהליך, שאני עדיין בעיצומו.
את הדרך הזו התחלתי עם ליווי ותמיכה ואני עדיין ממשיכה אותה.
מוצאת לעצמי מורים חכמים בארץ ובעולם.
אני לומדת כל יום.

בשלב הראשון של הדרך, חזרתי אל הגוף.
בעבר הייתי רקדנית ומורה למחול ובגיל 50 סגרתי מעגל וחזרתי ללמוד וללמד.
הפעם יוגה.
פניתי אל היוגה תרפיה.
אחרי שריפאתי בגוף שלי כל כך הרבה חבלות ובעיות, שנחשבות למשהו שאין לו תקנה. שככה זה וצריך לחיות עם זה ולוותר על כל פעילות גופנית, התחלתי לעזור לאנשים אחרים.

התחלתי מהמקום של הכאבים הפיזיים, שבהם אני כל כך מבינה.
כי כשהנפש זועקת – הגוף כואב.
ואני יודעת שאפשר להרגיע את הנפש, דרך הגוף, בעזרת התנועות העדינות של היוגה.
אני יודעת שאפשר למנוע זריקות וניתוחים בעזרת הקשבה ואיזון.
בשלב הבא, חלמתי להקים לי גן עדן.
יחד עם דובי (הזוגיות איתו, פרק ג' בשביל שנינו, היא חלק מהטיפוס מתחתיות השאול אל החיים החדשים.
זה משהו כל כך חשוב ומשמעותי, שהצלחתי לבנות בדרך)
בנינו את גן העדן הירוק שלנו וקראנו לו
Green Eden, Croatia

מקום קסום, על גדת נהר, בכפר ציורי כמו מהאגדות.
המקום, שמסמל עבורי, יותר מהכל, את החיים החדשים, המודעים, הנפלאים ביותר, שאישה יכולה ליצור לעצמה.
במהלך העבודה עם הסדנאות, שאני מעבירה שם,
ירדו לי עוד כל כך הרבה תובנות, הבנות, "אסימונים" על התודעה והחלק של המיינד בחיי היומיום,
על השילוב בין העבודה התודעתית (שלעולם אינה מסתיימת)
עם התנועה העדינה והמתבוננת
ואפילו עם התזונה הבריאה אבל שפויה, שאני מקפידה עליה גם בחיים שלי וגם עם הקבוצות, במהלך השבוע במיוחד הזה, שם, בקרואטיה.
הבנתי איך השילוב הזה יוצר איזון
ושלווה, ונותן כוחות , פרספקטיבה וחירות.

היום?
עכשיו?
אני מרגישה שאני בחופש גם כשאני עובדת,
שהמחשבה שלי חופשיה (כמעט לגמרי) מכבלים,
שאני בלמידה מתמדת
ושאני יכולה ליצור לעצמי את מה שאני בוחרת, מתוך בחירה, מודעות והזמנה זהירה.
אני יכולה להזמין ולזמן לעצמי
סדנאות מלאות במשתתפים ומשתתפות מיוחדים ואהובים,
תלמידים ותלמידות קשובים ומתאימים לדרך שבה אני יכולה לעזור להם לחיות חיים יותר טובים, מכל הארץ והעולם,
מערכות יחסים נטולות מאבקים (על זה אני הכי עובדת 😊)
ואפילו, אפילו את הגשם אני יכולה לזמן.

כי הגשם הזה בפסח, שהפתיע את כולם?
הוא בשבילי! אני הזמנתי אותו!
כדי שבעוד שבועיים עדיין יהיה כאן ירוק ורענן. כי הבת האהובה שלי מתחתנת עם בחיר ליבה ביער והיער צריך ללבלב ולפרוח.
אבל בכל זאת, חופש, טיולים, פסטיבלים אז כדי שלא תכעסו עלי
אני ארגנתי גם ימים בהירים, יבשים ואביביים.

במסע שלי, הבנתי שזה לא סתם.
נשלחתי לעשות את המסע אל תחתיות הגיהנום
ולטפס משם בחזרה למעלה ולמעלה עד הכי קרוב לגן עדן, שאפשר בעולם הגשמי,
כדי שאוכל לספר על זה.
כדי שאוכל לתת אפילו לעוד נפש אחת השראה, דוגמה, לסמן את השביל
בדרך מעבדות לחירות.
את הסיפור המלא אני מתכננת לספר בקרוב.
אני רוצה לספר אותו לא כדי להתחבר לקושי ולהרס, לכאב ולקורבנות.
לא כדי שתזילו דמעה ותחשבו שאני מסכנה.

להיפך!
אני רוצה לספר אותו כדי לזכור
את הרגעים המעצימים, את הכוחות המופלאים שגיליתי בתוכי ושאבתי מהבנות שלי ומאנשים נפלאים, שליוו אותי לאורך הדרך. חלקם עדיין לצידי, חלקם סיימו את תפקידם והתחלפו באחרים
וחלקם עוד לא הגיעו.
אני רוצה לשתף כדי לזכור ולספר שאף אחד מאיתנו לא לבד.
ושאפשר לצמוח מכל מקום
ולמצוא פתרון ושמחה גם בכל אסון.

חייתי בעבדות.
היום אני חיה בחירות מחשבתית.
אני מבינה את השליחות שנשלחתי.
ללמד ולהעביר את זה הלאה.
לבנות שלי
(למרות, שהן האחרונות שיקשיבו לממבו – ג'מבו של אמא שלהן)
לכל אחת ואחד, שקוראים את זה עכשיו ולכל העולם.
חג חירות ואביב שמח.

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד