טיול אחרי צבא בגיל 58?

זה היה לי בראש כבר זמן רב. “אני רוצה לעשות טרק באנאפורנה בנפאל.” אמרתי יום אחד לחברה. “השתגעת?” עודדה אותי ואחרת הוסיפה “תגידי את חושבת שאת בת שמונה עשרה…?” לא! אני בת חמישים ושמונה ואני הולכת לעשות טרק בנפאל. היום, חודש אחרי הטיול אני גאה בעצמי על שלא שמעתי לכל אלה שניסו להוציא לי את הרוח מהמפרשים.
עליתי על נעליים גבוהות לקחתי מקלות הליכה, ארזתי את המינימום ההכרחי וביחד עם עוד שתי חברות עשינו דרכנו למזרח. הנחיתה הראשונה הייתה בבוטאן. ממלכה קטנה עם אנשים מקסימים, תמימים וחייכנים. המדריך והנהג שלנו לבשו את חצאיותיהם וליוו אותנו במשך כמעט שבוע. ביקרנו בכל מנזר אפשרי, לחצנו לבודהה את היד ונפגשנו עם אנשים פשוטים ומקסימים שברוחב לב הזמינו אותנו לבתיהם הצנועים כדי שנראה במו עיננו כיצד הם חיים. השיא של הטיול היה בטרק מהמם שאת חלקו עשינו על גבי פרדות ואת שארית הדרך טיפסנו ברגל למקום שנקרא “קן הטייגר”  מקום מיוחד ומדהים ביופיו . אלא שהטרק האמיתי עוד היה לפנינו.
נפאל. קטמנדו הרועשת והתוססת ואז טיסה במטוס קטן לתוך ההימלאיה ואני בכלל פוחדת פחד מוות מטיסות. את הציוד מסרנו לפורטר וביחד עם מדריך מלווה התחלנו לצעוד ברכס האנאפורנה. מדרגות ועוד מדרגות ועוד ועוד. אחת נמוכה, אחת גבוהה ואנחנו מטפסות ומטפסות גבוה יותר ויותר. הנשימה הופכת להיות מעט איטית ומזג האוויר הנאה התחלף במראות לבנים של שלג וערפל. את הלילות הקודמים בילינו בהוסטלים בהם פגשנו חבר’ה צעירים מכל העולם. על מקלחת יכולנו לחלום ואפילו החשמל התעייף והלך לישון מוקדם. בלילה העמסנו על גופנו כמעט את כל הבגדים שהבאנו אתנו כדי שלא נהפוך לנשים קפואות. עוד יום של טיפוס וסוף סוף הגענו להוסטל שהיה רועש מצעירים חסרי מנוח. היינו נורא רעבות ועלינו לחדר האוכל. ושם זה קרה לי. הראש הסתחרר, הידיים קפאו והרגליים סרבו להישמע למוח. הפכתי לפסל. לא יכולתי לזוז ונכנסתי לחרדה איומה. “עכשיו אני רוצה לרדת!” אמרתי. זכרתי את אזהרותיהם של המפחידים שברגע שכך מרגישים חייבים מיד לרדת. אחרת…
ירדתי בגשם ובבוץ עם המדריך להוסטל נמוך יותר ולאט לאט התחלתי להתאושש. עוד יומיים של חרדה עיקשת עברו עד אשר נרגעתי. וטוב שכך, כי קניות אי אפשר לעשות בחרדה…
היום, חודש אחרי החוויה בא לי עוד פעם. בתי נוסעת לנפאל לעשות טרק מפורסם שנקרא “בייס קמפ” שלמרגלות האוורסט ואני כל כך רוצה להצטרף אליה…
אמנם בת חמישים ושמונה, אבל צעירה…לא?

הכותבת היא, עינת ליפשיץ שם טוב, כותבת, סופרת המוטו שלה בחיים שהוא לעשות את הבחירות המתאימות בכל מצב והזדמנות.

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
6 תגובות
  1. שונית אייגר הגב

    לפני חודש וקצת..( אפריל) היתי שם אני בת 53 ביחד עם ביתי 23 במשך חודש, וגם אנחנו עשינו את סובב אנפורנה , בממננג חטפתי מחלת גבהיים וחזרנו…
    ממליצה מאוד מאוד , חוויה לחיים עם כל הקושי וזה ממש קשה פיזית ומנטלית.

    • עינת שם טוב הגב

      הי שונית,
      אני שמחה שגם את היית חוזרת למרות מחלת הגבהים המפחידה. כי מסביבי כולם אומרים לי שאני לא נורמלית. התחושה שלי היא שעדיין לא מיציתי את המקום…
      שנמשיך לטייל ולצבור חוויות מכל מני סוגים.

  2. חדוה נבון הגב

    הי עינת , אין ספק שאת צעירה בנפשך , ברוחך ובגופך. את נראית מליון דולר והמשיכי להגשים את כל חלומותייך.

    • עינת שם טוב הגב

      חדוה מקסימה, תודה על הפרגון. אני מאחלת לכל אחת שיש לה חלום, להגשים אותו. אני גם מאמינה שכמעט הכל תלוי בנו. יש לזה קשר לסדר עדיפויות, לבחירות ובכלל לגישה לחיים. אני מאחלת לך ומאמינה מתוך ההתרשמות שלי ממך שיש לך את היכולת והאמביציה להגשים את החלומות שלך.
      מחבקת אותך,
      עינת

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד