איך איחלו לי break a leg ולא חשבתי שזה יגיע כ”כ מהר…

בכל פעם שאני חוזרת מחו”ל, במיוחד לאחר נסיעה ארוכה, יש אצלי כמיהה ורצון לשינוי.

יש משהו בהתנתקות הזו מהיום-יום, בניתוק מהמסלול הרגיל של בית-עבודה-בית וביציאה מהשיגרה, שמאפשר זוויות ראייה שונות וחדשות.

כמו שאומרים – “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”

~~~~~~~

סיפורנו מתחיל בקיץ 2013.

נסענו לטיול מתגלגל בהרי הרוקי’ז הקנדיים.

25 ימים של שכרון חושים.

מי זה נסענו?

אנוכי, יובל בן זוגי ו-2 הבנים שהיו אז כבני 14, 17.

הטיול ייזכר עד היום, כאחד הטיולים המושלמים שעשינו, אם לא ה-.

טיול שתוכנן בקפידה ואחרי הרבה שיעורי בית, כמו שאני עושה לפני כל טיול.

הנוף הפסטורלי, השקט, הרוגע והשלווה של קנדה – מהפנטים ממש.

ההפך הגמור מהדרמות, המתחים והלחצים שהיו מנת חלקי בעבודתי מידי יום.

ואז אני חוזרת.

בלי “נחיתה רכה” ובלי ימי חסד…

שקט ורוגע – out.

לחץ ומתח – in.

תמיד כשחוזרים מחו”ל, יש פתאום יותר לחץ, יותר בלגן, צריך להשלים את החסר.

לא פעם אני שואלת את עצמי – מה שוות כל הנסיעות האלה, אם מהר מאוד נשאבים לדיכאון של היום-יום?…

באותה תקופה הייתי עובדת טרייה (כ-4 חודשים) בחברת יזמות ובנייה.

לאחר שנים של עבודה בשטח, כולל ישיבה בקראוונים באתרי בנייה, בכפור ובשרב, בתנאים-לא-תנאים, בבגדי ונעלי עבודה, הגשמתי סוף סוף משאלה – לקום בבוקר, להתלבש יפה ולעבוד במשרד מפונפן בבניין משרדים יוקרתי.

התפקיד אותו מילאתי – “מתאמת שינויי דיירים” – נחשב אחד התפקידים המאתגרים ביותר בתחום הבנייה ה רוויה, מכיוון שאני הייתי ה”צינור” בין רוכשי הדירות לבין היזם/קבלן.

כפי שכולנו יודעים, רכישת דירה חדשה היא עסק רווי אמוציות, רגשות, כעסים, עצבים ומה לא… ואני תמיד הייתי בחזית, סוג של “שק חבטות” של הדיירים מצד אחד, ונתונה ללחצים ממנהלי העבודה בשטח מהצד השני.

~~~~~~~

ערב אחד, אני נוסעת למפגש נשים, כולן בתחום שלי, אדריכלות ועיצוב פנים.

סבב היכרות.

זו עצמאית. וזו עצמאית. ועוד אחת ועוד אחת.

ואני כמעט היחידה ששכירה.

חוזרת הביתה מאוחר בלילה.

כביש 6.

חושך.

הבטן מתהפכת לי.

הראש לא מפסיק לעבוד.

“במה הן יותר טובות ממך?”

“למה הן יכולות להיות עצמאיות ואת לא?”

“ממה את חוששת? מקסימום תחזרי להיות שכירה”.

בלילה אני לא נרדמת.

מתהפכת ומתהפכת.

ובבוקר גומלת בי ההחלטה.

מתקשרת ליובל ומספרת לו.

הוא נותן לי את ברכת הדרך.

האמת… נמאס לו לשמוע את הקיטורים שלי. נמאס לו מהבכי והדכדוך שהעבודה גורמת לי.

מודאג קצת בגלל הנושא הכלכלי, אבל היי, אנחנו לא רעבים ללחם…

מרגישה שיורדת לי אבן גדולה מהלב.

אין כמו ההרגשה שלאחר ההחלטה!

(מזל מאזניים, קשה לי מאוד להחליט… בוחנת ובוחנת ובוחנת כל דבר מכל הכיוונים…)

~~~~~~~

מגיעה למשרד.

נכנסת לגוגל ומחפשת נוסח של מכתב התפטרות.

מוצאת מכתב של “יוסי האינסטלטור”.

קופי פייסט, עושה שינויים בנוסח ושולחת ליובל לבדיקה.

הוא בודק ועונה לי, שעדיף שאמחק את “בברכה, יוסי האינסטלטור” ואכתוב “בברכה, הדס פילובסקי-רון”.

(אמיתי!!!)

טוב, חסך לי פאדיחה…

~~~~~~~

בשעה 9 מגיע הבוס.

מבקשת איתו פגישה.

אומר לי שהוא מאוד עסוק ושואל אם זה סובל דיחוי.

עונה לו שלא! חייבת לשוחח איתו עכשיו!

(בתוך ליבי חוששת שאם זה לא יקרה מייד, אולי עוד אתחרט…)

נכנס אלי לחדר.

אני מושיטה לו את המכתב.

הוא בהלם.

אני: “זה לא אתם, זו אני”.

הוא עדיין בהלם.

אני מבטיחה לו שאשאר כמה שיידרש, עד שאסיים לעשות חפיפה מסודרת עם המחליפה שלי.

מושכת עוד קצת.

~~~~~~~

וכך מגיע יום חמישי, יומי האחרון כשכירה.

מגיעה בבוקר שמחה ומאושרת.

בעוד כמה שעות אני יוצאת לחופשי!

בלי בוסים על הראש.

בלי שיגידו לי מה לעשות.

בלי להתחנן לכל יום חופש.

בלי להרגיש לא נעים כשאני חולה.

בלי להשפיל את עצמי כי לבקש העלאה במשכורת.

בלי ובלי ובלי…

בסוף היום אני מארגנת כיבוד קל, ככה בקטנה.

מעניקה מתנה לבוס –  ספר שווה על ניהול (כנראה עדיין יושב לי על המצפון שאכזבתי אותו ועזבתי לאחר זמן קצר כ”כ… פולניה, מה לעשות).

איחולים, ברכות, אווירה טובה.

ואז מישהו – אפילו לא זוכרת מי – מאחל לי “בהצלחה” ומוסיף – “break a leg“.

~~~~~~~

יוצאת הביתה.

מרגישה כמו ציפור דרור ששחררו מהכלוב.

מעבדות לחירות!!!

~~~~~~~

מתקשרת בהתרגשות ובהתלהבות לכל החברות על מנת לבשר את הבשורה המרעישה!

אז איך חוגגים? אחת מהן שואלת.

קובעים לצאת לבילוי בשישי בערב.

יש איזה מועדון חדש בת”א, סטייל הגאנקי, שירים ישראליים וריקודים, שמענו שנחמד.

בשישי בערב אנו נפגשים במועדון.

כבר אחרי 10 דקות אני רוצה ללכת…

מעשנים שם בלי הפסקה, שורף לי הגרון מהעשן, מסריח, צפוף, רעש מחריש אוזניים.

לא כייף.

אולי אני כבר זקנה… אבל לא בא לי לסבול!

מחליטים לצאת ולחפש בית קפה נחמד.

אני קמה ומתחילה לפלס את דרכי, בחושך, בין השולחנות הצפופים.

ו ל פ ת ע

אני מרגישה שפספסתי מדרגה

פס התאורה השרוף בקצה המדרגה לא מאיר, הנעל נתקעת בו והוא הופך להיות “מכשול בפני עיוור” תרתי משמע.

אני מוצאת את עצמי עפה ועפה, בין השולחנות, הכיסאות והאנשים, וכמו בסרט-בהילוך-איטי, אני יודעת מה הולך לקרות לי, אבל לא יכולה לעצור את זה…

~~~~~~~

לבסוף, אני נוחתת על הרצפה.

כף רגלי השמאלית מכופפת אחורה בצורה מוזרה וכל כובד משקלי עליה.

אני לא כ”כ מבינה מה קורה לי, די מבויישת מהסיטואציה אליה נקלעתי, בטוחה שאני נראית די מגוחכת ככה על רצפת המועדון.

עוזרים לי לקום.

וזה לא קל.

המשקל העודף לא עוזר, והרגל כואבת מאוד מאוד.

מושיבים אותי ומביאים לי קרח.

~~~~~~~

ואני?

בוכה וכואבת וכועסת ועצבנית והכול ביחד.

מה היה רע לי בבית?

ולמה אני צריכה לצאת לכל מיני מועדונים מפוקפקים כאלה?

~~~~~~~

איכשהו מדדה לאוטו ונוסעים לחדר מיון.

שונאת בתי חולים, ועוד בשישי בלילה.

כל המוזרים וההזויים מגיעים עם סיפורי אלף לילה ולילה (כולם חוץ ממני כמובן…)

עושים לי צילום ולא מוצאים כלום.

“סתם נפיחות של מכה יבשה” הרופא התורן אומר וחובש בחבישה קלה.

אני עוברת בבית יומיים של כאבי תופת.

הרגל מחליפה צבעים בכל צבעי הקשת – צהוב, אדום, כחול, סגול.

מרגישה שמשהו לא בסדר.

נוסעים למוקד של מכבי.

שוב צילום.

והפעם יש דיאגנוזה שונה:

3 שברים בכף הרגל!!!

למה אחד אם אפשר שלושה???

גבס. אולי ניתוח.

~~~~~~~

ואני?

בוכה וכואבת וכועסת ועצבנית והכול ביחד.

~~~~~~~

אותו יום שישי ייזכר אצלי תמיד

כיום הראשון של היציאה מעבדות לעצמאות

והיום בו נגזלה ממני העצמאות

לעוד תקופה של כ-4 חודשים, עד שהורדתי את הגבס.

~~~~~~~

מסקנה:

אל תשתמשו במשפט “break a leg”.

זה עלול להתגשם!!!

הכותבת היא הדס פילובסקי רון, מעצבת פנים המתמחה בעיצוב דירות לגיל השלישי והרביעי ומעברים לדיור מוגן.

 

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד