אישה מתנהלת?
או
ילדה משתוללת?

שמחה? תשוקה? אהבה?
או
צער? פספוס? החמצה?

זוג צעד כאן לפניה, טביעות רגליה הקטנות, משאירות ומטביעות את משקלן בחול הרך והלח, מציגות לצידה את טביעתן של כפות רגליו, צמודים בגופם ובהוויתם, פוסעים השניים ומשאירים  את רישומם,  היא מרימה את ראשה לחפש את דמותם, אך רק טביעותיהם בחול נותרות כעדות לנוכחותם.. 

הדמעה שהתיבשה על לחיה לא הצליחה להסתיר את כאבה.
היא עמדה אל מול האבן בה נחקקו כמה אותיות בודדות שיצרו את שמו של בנה, עיניה נעצמו לשבריר שניה ודמותו הצעירה הופיעה והתגלתה במלואה.
חיוך התפשט על שפתיה והיא נראתה מאושרת כפי שהייתה ברגע שהונח בזרועותיה ביום הלידה.
היא עמדה שם לבדה, ולרגע נדמה היה שבדידותה התעצמה וגברה, היא חיפשה לעצמה מקום ישיבה למנוחה ולהתאוששות מהירה.

לפני 4 שנים בדיוק,  בליל חורף סוער, בשיחת טלפון אחת, במייל קר ומרוחק, היא התרסקה, היא איבדה את כל מה שטיפחה במשך שנתיים תמימות, ברגע אחד הכל התנפץ לה, חייה חלפו

“לחלום בהקיץ זוהי נחלתם של ילדים קטנים בלבד” אמרה לי חברתי בתקיפות ובנחרצות, בעודנו צועדות לנו לאטינו על שפת הים, הקשבתי למילים הנאמרות אך יותר למילים הנסתרות שמבפנים, לאלו שלא

שמעתי את קולו מעבר לקו, קול של גבר בוגר ובשל, אחד שיודע משהו אודות החיים ואודות עולמו, צליל קולו התנגן באוזניי כשירה, משפטיו היו מסודרים בהטעמה וגם מילותיו נהגו בתדר

קרן אור אחרונה מרצדת על כנף פרפר, גל מתעגל בתנועה, ונשבר, רוח מלטפת גרגירי חול במעופם, ענן לבנבן עולה כאד מעל הים, סירה נעלמת מעין צופיה חבצלת החופים זקופה כמלכה,

הן קבעו להפגש בביתה של חברתן יפעת שגרה בשכונה שקטה אי שם בצפון הארץ, בטובה היא הציעה להן להנות מהבריכה המפנקת והרטובה הניצבת בחצר ביתה, ביום החם בשנה. כבר בימים שלפני

היא הרגישה שזה הזמן לנוע, היא לא ידעה בדיוק מה הסיבה לכך, זמן רב היא חייתה במין אשליה מתוקה שיצרה לעצמה  שהחיים שלה נפלאים מלאים ומדויקים, שהיא עושה בדיוק מה