לפני עשרים שנה בערך היינו בשליחות בארצות הברית. הכרנו משפחה שגם הייתה בשליחות ואנחנו, ההורים, הפכנו לחברים טובים. מי שהיה אי פעם בשליחות יודע שהחברים

בשבוע שעבר קבעתי תור לקוסמטיקאית כדי להוריד שערות מהרגליים לקראת הנסיעה לאילת. צלצלתי בפעמון ושושי פתחה לי את הדלת תוך שהיא שמה יד על החזה ואומרת, “אני לא יכולה יותר…”
“מה קרה?” שאלתי אותה בבהלה, חשבתי שקרה לה משהו עם הלב ומיהרתי אליה. “אני לא יכולה עם הגלי חום האלה… נמאס לי כבר!”

אתמול התקשרתי לחברה כדי לספר לה משהו חשוב אבל רק כאשר התנתקה השיחה נזכרתי שבכלל לא דיברתי אתה על מה שרציתי. זה קורה לי כל הזמן. אני הולכת לחדר כדי לקחת משהו אבל עד שאני מגיעה לחדר, שוכחת מה בעצם רציתי לקחת. אני קובעת ליום המחרת משהו ולגמרי שוכחת מזה. איפה הזיכרון שלי לעזאזל? אז מה יקרה עוד חודש, חודשיים, שנה, חמש שנים, זה מפחיד.

כאשר קראתי את הספר ‘לאכול, להתפלל לאהוב’ וראיתי את הסרט עם ג’וליה רוברטס בו היא מחליטה לעזוב את הכול ולטייל במקומות בעולם, נדלקתי. תחנתה הראשונה הייתה פירנצה איטליה. היא שכרה לעצמה בית עתיק וחיה בעיר מספר חודשים לא כתיירת אלא כתושבת המקום. אמרתי לעצמי  שגם אני רוצה לעשות את זה.

היה לי חלום והגשמתי. במשך כמעט שנה כתבתי ספר. רציתי להוליד יצירה משלי בנוסף לשתי היצירות הנהדרות ששיתפתי בהן את בעלי… אחרי שהספר הושלם חלמתי שאראה אותו על המדפים בחנות ספרים וזה קרה. הספר נמכר באחת הרשתות המוכרות. אבל אז רציתי עוד. החלום הבא היה לתרגם אותו לאנגלית וכך גם עשיתי. האם אני חמדנית מדי? חברה אמרה לי להרגע. “את לא רגועה…תנוחי” היא אמרה.

יום שלישי השבוע. בעלי הפתיע וחזר מוקדם מהמשרד. “בוא אתי לסופר,” ביקשתי. הוא נענה מיד. סידרתי לעצמנו זמן איכות בין ירקות, פירות ומני מזונות. העגלה

בשבוע שעבר השתתפתי בקבוצת נטוורקינג. למי שלא יודעת מדובר במפגשי שיווק של עסקים באמצעות יצירת קשרים ושיתופי פעולה באווירה חברית ותומכת. בהפסקה, אחרי שכל אחד

זה היה לי בראש כבר זמן רב. “אני רוצה לעשות טרק באנאפורנה בנפאל.” אמרתי יום אחד לחברה. “השתגעת?” עודדה אותי ואחרת הוסיפה “תגידי את חושבת

.”עדיף שתעבדי על הניסוח שלך…” “את חייבת ללמוד לכתוב לפני שאת עושה תואר…” “אלוהים הניסוח…הניסוח”  קווים אדומים, סימני קריאה, סימני שאלה, הרמת גבות, מבט מזלזל, גיחוך מוסתר…
את כל אלה ראיתי, חוויתי והפנמתי. אני פשוט גרועה, אמרתי לעצמי. אני טיפשה, אין בי טיפת שכל. עוד איבר הצטרף לגופי. איבר שהזכיר לי ללא הרף עד כמה אני ריקה. בתוכי האמנתי שאין לי מה להביא לעולם, אין לי מה לתת. כלפי חוץ חייכתי, חייתי את החיים. יצאתי, ביליתי, אהבתי, נפרדתי, חוויתי מערכות יחסים, גרתי עם חבר, נישאתי והתגרשתי. וכל אותן שנים האיבר העקשן לא עוזב את גופי. לא מרפה. המחשבות, הרגשות וההרהורים על חוסר היכולת שלי לא נתנו לי מנוח.