היום היה לנו בקבוצות סבב כזה. כל אחת נאנחת את האנחה שלה.
בתשומת לב אנחנו מקשיבות לסיפור של האנחה. חשות בגוף שלנו את תנועת הכתפיים המתרוממות ונוחתות,
את התהייה שבגלגול הגבות, את רפרוף השפתיים והנשימה המתרחבת (או לפחות זו המנסה), את הקושי.

דמיינו סיטואציה שמתרחשת יום לאחר רכישת צורב חיצוני למחשב שהוא בבת עיניה של מי שעד לפני כמה שנים נתקפה בפאניקה רק מלחיצה על כפתור האון ואוף שלו.
אותה אישה נחושה, בעלת ידע נרכש במוסיקה ובצורבים, מוקפת שלושה גברברים זבי חוטם עוטי מדים שחורים של רשת חנויות מחשבים ידועה (מדים תמיד הלחיצו אותה, עוד מימי הגימנסיה) ושלושתם מודיעים לה שאין דבר כזה
ב ע ו ל ם כולו ובעולם המחשוב בפרט, שצורב חיצוני יעתיק מוזיקה מדיסק למחשב.

היום לא בא לי.
לא בא לי להיות בת אדם טובה.
זה מצריך ממני מאמץ ולא בא לי.

נשים רוקדות ניסים
הן נכנסות לסטודיו אחת אחת או בצמדים שנפגשו זה עתה במבואה.
התרגשות ניכרת בקילוח המילים ובשיתוף של "מה נשמע" כאילו לא התראו יובלות.
כאילו.
כולו עבר שבוע.
שבעה ימים.
168 שעות.
הן התחילו בגלל הריקוד ונשארו בזכות הקבוצה.

גבר נכנס לבר (לא סוס ולא של גרוסמן).
הוא בשנות ה – 60, גרום וקומתו כפופה.
את הסוודר והמכנסיים הללו כבר מזמן לא לובשים במחוזותינו ומה קשור הווסט צמר כבשים הזה לכאן באמצע חום יולי אוגוסט?

אי שם בקיץ המהביל של סוף כיתה גימל מצאתי את עצמי בקייטנה. במפתיע. לא זוכרת שהכינו אותי לעובדה שלראשונה בחיי אפרד מהורי לשלושה חודשים תמימים. אירופה קרצה להם ובימים ההם

קמה בת אדם בבוקר ומגלה שאין לה חברים. קרה לך? זה בדיוק לומד וזו עובדת עד מאוחר וזו קבעה פגישה וההיא לא עונה, זו מגיבה ב: "אוי, אם רק היית