בארץ השמש העולה מתקיימת מזה אלפי שנים תרבות מרתקת של טיפולי גוף, קוסמטיקה ואנטיאיגינג.
עיסוי פנים יפני הינה שיטה מיוחדת שפותחה בראשית דרכה עבור נשות הקיסרים ביפן.

דמיינו סיטואציה שמתרחשת יום לאחר רכישת צורב חיצוני למחשב שהוא בבת עיניה של מי שעד לפני כמה שנים נתקפה בפאניקה רק מלחיצה על כפתור האון ואוף שלו.
אותה אישה נחושה, בעלת ידע נרכש במוסיקה ובצורבים, מוקפת שלושה גברברים זבי חוטם עוטי מדים שחורים של רשת חנויות מחשבים ידועה (מדים תמיד הלחיצו אותה, עוד מימי הגימנסיה) ושלושתם מודיעים לה שאין דבר כזה
ב ע ו ל ם כולו ובעולם המחשוב בפרט, שצורב חיצוני יעתיק מוזיקה מדיסק למחשב.

בשבוע שעבר קבעתי תור לקוסמטיקאית כדי להוריד שערות מהרגליים לקראת הנסיעה לאילת. צלצלתי בפעמון ושושי פתחה לי את הדלת תוך שהיא שמה יד על החזה ואומרת, "אני לא יכולה יותר…"
"מה קרה?" שאלתי אותה בבהלה, חשבתי שקרה לה משהו עם הלב ומיהרתי אליה. "אני לא יכולה עם הגלי חום האלה… נמאס לי כבר!"

אישה מתנהלת?
או
ילדה משתוללת?

שמחה? תשוקה? אהבה?
או
צער? פספוס? החמצה?

אתמול התקשרתי לחברה כדי לספר לה משהו חשוב אבל רק כאשר התנתקה השיחה נזכרתי שבכלל לא דיברתי אתה על מה שרציתי. זה קורה לי כל הזמן. אני הולכת לחדר כדי לקחת משהו אבל עד שאני מגיעה לחדר, שוכחת מה בעצם רציתי לקחת. אני קובעת ליום המחרת משהו ולגמרי שוכחת מזה. איפה הזיכרון שלי לעזאזל? אז מה יקרה עוד חודש, חודשיים, שנה, חמש שנים, זה מפחיד.

כאשר קראתי את הספר 'לאכול, להתפלל לאהוב' וראיתי את הסרט עם ג'וליה רוברטס בו היא מחליטה לעזוב את הכול ולטייל במקומות בעולם, נדלקתי. תחנתה הראשונה הייתה פירנצה איטליה. היא שכרה לעצמה בית עתיק וחיה בעיר מספר חודשים לא כתיירת אלא כתושבת המקום. אמרתי לעצמי  שגם אני רוצה לעשות את זה.