אהבה בימי קורונה

אריאן נוי גדות נשים מעל 50

אהבה בימי קורונה

מחלת הקורונה מאלצת אותי, להסתכל בפיכחון על חיי.
על כל תא ונים בגופי ונשמתי, לעיתים אני רוצה שהיא תלך, רק כדי שהרעש קצת יחזור ואני אוכל להעלם, להפסיק את המחשבות וההתבוננות הפנימית.
4 שנים היינו יחד, חצי שנה שאנחנו כבר לא, ואחרי חצי שנה וירוס קטן, שבקושי רואים הביא לי שיעור לפנים.
שהוא רצה ארוחות שישי יחד, אמרתי שזה לא מתאים, שאין לי כוח לבשל ולארח, ובכלל שילך לאכול אצל אמא שלו כי אני הולכת לשלי.
שהוא הציע לי נישואים, אמרתי כן, היתי מאוהבת בו, אבל אולי יותר ממה שהייתי מאוהבת בו, היתי מאוהבת ברעיון של הנסיכה, ללבוש שוב שמלה לבנה, לעשות מסיבה שמחה על חוף היום, להרגיש לערב אחד את עולם הקסמים והחלומות, לא באמת השקעתי שום מחשבה מה יקרה ביום שאחרי…
אחרי שנה החזרתי לו את הטבעת באחת הפעמים ששוב נפרדנו, הבנתי שאין לחתונה שום משמעות בחיי, אם אין לי באמת רצון אמיתי למשפחה איתו.

הזמן עבר, הכעסים הצטברו והתהום בנינו העמיקה, המריבות גברו, הצעקות, הרצון שלו למשפחה רק היה נוכח יותר בחיים שלנו, ואני רק רציתי לעוף למקומות שלי, לאלסקה, למרכז אמריקה, כמה שיותר רחוק יותר טוב, את הרצון שלי למסעות בעולם, תירצתי ב” אני רוח ורוח טיבה לעוף ממקום למקום”, בשעה שידעתי שאני פשוט לא מוצאת שום מנוחה לעצמי, לא עם עצמי ולא איתו, שהרצון לנדודים היה רק בריחה מעצמי וממנו.
בתוך תוכי גם רציתי שאיזה אביר מושלם יגיע, שיקח אותי רחוק, שידאג לי ויפרנס אותי ובקיצור כמו באגדות, האביר שיציל אותי.
אבל חלומות לחוד, ומציאות בטח שלחוד.
אף אביר לא הגיע, אבל הקשיים הגיעו ללא סוף וללא רחם, בעיקר כי לא הסכמתי להיות אמיתית עם עצמי.
הוא רצה משפחה, שנהיה יותר יחד עם הילדים, שנבלה סופשים יחד איתם, שנישן כולנו יחד, ואני מול עיניי ראיתי את הסוהרת שקוראת לי להכנס לכלא, ככה זה שלא באמת מוכנים להתחייב
ואני בהחלט לא הייתי מוכנה לזה, פחדתי ממחוייבות, מהמילה משפחה שגרמה לי להתחלחל בכל פעם שהיא נאמרה, היתה לי משפחה 22 שנה, האמת לא מאוד מוצלחת, כי לראייה קמתי והתגרשתי, וכל הפחדים שלי הסתכמו בלסמוך ולהפגע שוב.
לא חשבתי שיהיה לי את הכוח להקים שוב משהו, בטח לא שיתפרק לי בידיים שוב, לא יכולתי לחשוב על פגיעה.
אבל האמת שפגעתי ונפגעתי בלי הפסקה, כמעט בכל יום ורגע, קרה משהו שגרם לי להפגע או לפגוע בעצמי, בו בילדים שלו ושלי.
לא הפכנו למשפחה, במקום זה נפרדנו פרידה כואבת ועצובה.

לפני 3 שבעות אזרתי אומץ ונכנסתי לאחד מאתרי ההכרויות, קצת שיחות איזה 2 פגישות, הבנתי מהר מאוד כמה המקום הזה לא מתאים לי.
אבל פתאום אתמול ההבנה הגיעה אלי, אני מוכנה להתחייב, מוכנה למשפחה, מוכנה למצוא את הבחור הזה רוצה בדיוק כמוני.
למדתי שהלבד נחמד, את הביחד אני יותר רוצה, יודעת שגם שם לא הכל ורוד וגן של שושנים אין לאף אחד, אבל שיש רצון, אמת וכנות, תקשורת טובה ומוכנות, אז זה לגמרי יכול לעבוד.
וירוס קטן, תובנה גדולה.
אהבה בימי קורונה.

 

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד