מתי הלכת – אל עצמך?

ענת כנען לראיונשים מעל 50

שלום אני מצטרפת חדשה בקהילה -נרגשת לכתוב פה היום
רוצה לשתף אתכן באירוע משמעותי בחיי -שפתח לי את הדרך ואיפשר לי להשיל פחדים וללכת אל עצמי בעוז.
טיול נשים הודו 2014 נסעתי עם בת הדודה שלי ושתי חברות שלה לחודש טיול בצפון הודו
הפעם האחרונה שהייתי בהודו הייתה ב1987 בטיול תרמילים עם בן זוגי .
התרגשתי מההזדמנות לעזוב הכל בשיא העונה התיירותית וממש קפצתי על הטיול של בת הדודה
הרגשתי שהטיול הזה קורא לי ,שיש בו משהו חשוב בשבילי
תוך שבועיים הייתי עם כרטיסים ביד, חיסונים ועל הטיסה לניו דלהי -נחתנו ב6:00 בבקר
עייפות ומנומנמות מטיסת לילה ישר למיין בזאר בדלהי -מקום שהייתי בו לפני 28 שנה.
הגענו -נבהלתי -קפאתי -חרדתי-הפתעתי את עצמי
חשבתי שהביקור בפעם השנייה ייתן לי איזה סוג של ייתרון חוסן נפשי -נאדה נבהלתי כהוגן !
אני זוכרת שכעבור 4 שעות שינה ירדנו לרחוב הראשי במיין בזאר ופשוט הרגשתי שהלכתי לאיבוד
החברות מיד נכנסו לחנויות ברחוב והחלו במסע שופינג שלא ניגמר עד הטיסה חזרה -אני נחרדתי לא יכולתי לתפקד
הייתי צריכה איזשהי פאוזה הסתובבתי ברחוב הומה הודים, זבל, בעלי החיים והייתי אבודה.
ראיתי תיירת גרמניה יושבת בנחת בשולחן בקפה על הרחוב ניגשתי אליה עם דמעות בעניים ואמרתי לה

הלכתי לאיבוד -אני לא מצליחה להירגע, לא אשכח אותה לעולם חייכה אלי ואמרה הכל בסדר, גם אני הייתי כך ביום הראשון, את תראי זה יעבור לך תסתגלי ההודים לא יפגעו בך תרפי, תנשמי .
המקום היחיד שיכולתי לנשום בו היה בבית הקפה על הגג של המלון בקומה חמישית גבוהה מעל הרחוב הסואן
שם יכולתי להרגיש מוגנת מעט.

למחרת בבקר יצאנו לדרך צפונה בדרכינו לדארמסאלה ככל שהתרחקנו מהעיר ונסענו בין כפרים בדרכים מתפתלות וירוקות הרגשתי שחזרה לי הנשימה -חזרתי למראות שמרגיעים לי את הנפש כפרים קטנים, אנשים פשוטים, חיים פשוטים לאט לאט התחיל הטיול ואני גיששתי את מקומי במכונית עם 3 הנשים והנהג הצמוד.
לכל מקום שהגענו מיד הנשים שהיו איתי נכנסו למוד של שופינג -זה היה הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות
זה היה לי ברור הטיול הזה קרא לי לבוא אליו למשהו משמעותי יותר.
כעבור שבועיים נוסעות בקופסה יחד 4 נשים עוברות טלטלות רגשיות מצחוקים לבכי כעס כאב שירה תוך כדי תנועה בכפרים מיוחדים שימלה ההררית, קאסול, רישיקש, מנאלי דארמסאלה -בשלב הזה אני מרגישה מתח עם הנשים
לא יכולה להכיל יותר את מסע הקניות, תלויה בהן, לא אמיצה כדי לפרוש להעיז לעשות משהו באופן עצמאי
נגררת מחנות לחנות ומרגישה איך התסכול גואה בי עוד ועוד
עד שהגענו לדארמסאלה לגסט האוס בבאגסו -ושם התחילה הדרך בשבילי
התסכול חוסר האונים הפחד גאו וגאו בי עד לכדי התפרצות שהייתה על עניין פעוט כמו בחירת גסט האוס ללון בו היה מאבק כוחות ומשחק של שליטה -מי מחליטה מה יהיה ואיך
זה היה הרגע המכונן בעיני, גשם בחוץ בעל הגסט האוס מראה לנו חדרים אני שמחה על החדר ואז התפרצות
השותפות למסע לא מסכימות על המחיר המגוחך של החדר
זה היה הרגע -התפרצתי -העזתי -התנגדתי, נשארתי לבד בחדר, גשם בחוץ ואני במרחק עצום מהבית
לבד בחדר בגסט האוס סוף העולם ימינה.
שקט-בהלה -הבנה של המצב החדש
מחשבה ראשונה בא לי לזחול מתחת לשמיכה להתכסות, להעלם,
קול פנימי קורא לי ללכת, ללכת ,ללכת ,ללכת ,להעיז להיות, שמתי את התיק בנחישות באלכסון על גופי, ויצאתי לדרך!!!

יצאתי לרחוב לא מוכר הגשם פסק, הלב דפק יכולתי להרגיש את פעימות הלב שלי הלכתי מבלי לדעת את הדרך ירדתי עם הכביש במורד לכיוון דארמסלה העיר הלכתי והלכתי והלכתי ונשמתי ונשמתי ונשמתי .
משני צידי הכביש היו המון כלבים שלא שייכים לאף אחד רובצים -אחד עם גזזת ואחד רזה מאוד ואחד נראה בן כילאיים של אלוהים יודע מה -ואני בכלל מתה מפחד מכלבים נושמת מדברת אל עצמי -את מסוגלת את יכולה -והולכת .
45 דק’ הלכתי, לאט לאט נרגעו פעימות הלב ואפילו כבר לא הבחנתי בכלבים בצידי הדרך .
עברתי דרך אנשים בעלי חיים פרות רחוב הודי טיפוסי סואן
והגעתי לדארמסאלה פשוט הלכתי עם האינטואיציה הדרך הייתה בירידה ולאט לאט התחלתי לנשום, הרמתי את עיני ופגשתי הולנדית שטיילה לבד ונפגשנו כשבוע קודם ברישיקש – השמחה הייתה גדולה
באותו רגע כבר לא הייתי לבד צעדנו יחד למקדש של הדלאי למה לצליליי מזמורים טיבטיים קסומים
ישבתי בוהה בנזירים שרים מזמורים ומודה לאל על הרגע הקסום הזה,ע ל הנוכחות הזו, על הדלת שנפתחה
בערב כבר הייתי במדיטציה של אושו רוקדת רוקדת רוקדת את השמחה שהשתחררה את התעוזה ששחררה משהו מאוד גדול בתוכי רוקדת ומודה לאלוהים על הרגע הזה הרגע הזה שבשבילו יצאתי לטיול הזה.
להעז להיות לחיות לשחרר פחדים להיות נוכחת, אלו היו 10 ימים קסומים בטיול שלי כאן הוא בעצם התחיל
כשבחרתי, העזתי, אמרתי מה מתאים לי, ועשיתי מה שחלמתי מדיטציות ריקודים יוגה
פגשתי אנשים,העזתי לצאת כל יום מחדש לדרך לא מוכרת לא ידועה וזימנתי הכרויות חוויות חדשות הרגשתי כאילו נולדתי מחדש -הודיה גדולה .
חזרתי לדלהי לבד למיין בזאר הרגשתי כבר בבית התהלכתי ברחוב בין חנויות אנשים שווקים משתלבת בהמון הסואן מרגישה שמחה גדולה על היותי נוכחת על הפחד שהרפה ואפשר למשהו חדש בתוכי להיות
כאן התחילה הדרך בשבילי
כאן התחילו המסעות אל עצמי
כאן התחיל מסע ללכת
כאן הבנתי משהו גדול ממש על עצמי
ואז בא הסרטן -ואני הזמנתי אותו ללכת את הדרך איתי ולהיפרד כל אחד לדרכו -ולחיות!!!
הכותבת היא, ענת כנען, מנחת מסעות לנשים  “ללכת -מסע נשים בשבילך בשביל הגולן”

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד