המיטה של חנהל’ה

חנהל’ה היא אשת העולם הגדול.

מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא טוענת ש”ישראל קטנה עלי“.

העובדה שנולדה וגדלה בקיבוץ קטן בדרום הארץ, חיזקה אצלה יותר ויותר את ההבנה ש”אני חייבת לראות עולם!“.

צפתה בסרטים באנגלית ובספרדית ללא תרגום, השתתפה בקורסים לחיזוק השפות, והתכוננה לעתיד.

למחרת השחרור כבר נרשמה לקורס צוערים במשרד החוץ.

חלמה על “קריירה דיפלומטית מרתקת ומאתגרת” (כמו שכתוב בברושור).

ברור שבחו”ל.

כי “ישראל לא בשבילי“.

בקורס הצוערים בירושלים הכירה את יוסי, אחד המדריכים, המבוגר ממנה ב-10 שנים.

אז היא גם עשתה V על חתן.

סיימה בהצטיינות את הקורס, ארזו את המזוודות ונסעו לשליחות.

קיבלו שיבוץ זוגי במרכז העולם – ניו יורק.

החלום התגשם!

ברחובותיה של ניו יורק, הרגישה אשת העולם הגדול.

הילדה הקטנה הקיבוצניקית הפכה לאשה מתוחכמת ניו יורקית.

שם גם נולדו שתי בנותיהן, גילה וטלי.

~~~~~

השנים עברו וגילה הבכורה הגיעה לגיל הגיוס.

כמשפחה פטריוטית, לא היה בכלל ספק שהבנות יחזרו לארץ על מנת להתגייס.

בתום 20 שנות שליחות, הגיעה העת לקבל החלטות.

לאחר התלבטויות לא פשוטות, נפל הפור.

עם כל אהבתה של חנהל’ה ל”ניו יורק אהובתי“, כפי שקראה לעיר, לא הייתה מוכנה שבתה תהיה חיילת בודדה ללא משפחה בארץ.

חנהל’ה והבנות חזרו לארץ.

יוסי נשאר בארה”ב.

היחסים בין בני הזוג כבר מזמן לא היו משהו, והגיוס של גילה היווה טריגר לסיום הנישואין.

~~~~~

שולשתן עברו לגור בדירה בגבעתיים, אותה דירה שחנהל’ה גדלה בה וירשה מהוריה.

מכיוון שהדירה בניו-יורק הייתה בסגנון קולוניאלי אמריקאי טיפוסי, עם כרכובים מגולפים וקרניזים לרוב, ביקשו ממני שאעצב את דירתן בסגנון הפוך – “מודרני קליל” (בקשה מפורשת של טלי).

הן השאירו הכול מאחוריהן, מלבד חדר השינה של חנהל’ה.

היא בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה להיפרד ממנו.

הייתה מוכנה לשלם את מחיר המשלוח הגבוה, כי כ”כ הייתה קשורה אליו.

המיטה – מיטה זוגית עם גב גבוה מרופד בקטיפה בצבע בורדו.

שידות הצד – הזוג הביא ממקסיקו באחד מטיוליו הרבים לפני שהבנות נולדו.

הספסל מרופד העור – הפריט הראשון שהזוג הצעיר רכש בגאראז’ סייל.

~~~~~

הבנות לא הצליחו לשכנע אותה להשאיר הכול מאחוריה ולפתוח כאן דף חדש.

שבועות של ניסיונות שכנוע – וכלום לא עזר.

“בשביל מה את צריכה את המיטה הזו?” הן חפרו לה “היא כבר מיושנת. מה קשור בורדו עכשיו?”

אבל חנהל’ה התעקשה.

“גידלתי את שתיכן במיטה הזו” ענתה להן “זוכרות כמה לילות ישנו במיטה הזו שלושתנו יחד, כשאבא הסתובב בעולם? יש לי סנטימנטים אליה”

“אבל אמא, החלטנו שאנחנו רוצות בית מודרני וקליל, התחלה חדשה”.

לא היה עם מי לדבר.

~~~~~

אז כל הדירה בגבעתיים הייתה מעוצבת בסגנון “סגנון מודרני קליל”.

מלבד חדר השינה של חנהל’ה שהיה שונה לגמרי בסגנון ובצבעוניות.

“זה הבית שלי וזכותי לעשות מה שבא לי” כך אמרה לבנותיה כשהחפירות המשיכו גם בארץ.

הצבנו את מיטת הבורדו המפורסמת במרכז החדר.

הקיר בגב המיטה נצבע בוורוד מעושן.

שתי השידות המקסיקניות נתלו לצידי המיטה.

גם הספסל קיבל מקום של כבוד.

 

חיפשנו בחנויות שטיח בגווני בורדו ש“יתכתב עם המיטה” (משפט של חנהל’ה).

אני יודעת שהחדר לא אופנתי” אמרה לי בסוג של התנצלות “אבל אני מאוהבת בו!“.

ואני?

מה אכפת לי אופנה.

העיקר שחנהל’ה מאושרת!

~~~~~

שלוש שנים עוברות.

בוקר אחד אני מקבלת טלפון מחנהל’ה.

“הדס, יש לי הפתעה!” אני שומעת את ההתרגשות בקולה.

“מה קרה? גילה מתחתנת?” אני שואלת.

חנהל’ה צוחקת.

“גילה לא מתחתנת. אמא שלה מתחתנת!”

אז כן.

חנהל’ה מתחתנת עם גדי, החבר הראשון שלה, אותו הכירה בצבא.

נפגשו מחדש לפני כשנה וחצי בפגישת מחזור של הגדוד, ומאז הם יחד.

אבל לפני כן, הם עוברים לגור יחד.

חיכו עד שטלי תתגייס ועד שגילה תשתחרר מהצבא ותעבור לגור במעונות הסטודנטים בבאר שבע.

~~~~~

אני מאחלת להם הרבה מזל טוב ואומרת לה שאני “מחכה להזמנה ונתראה בחתונה”.

“הדס, מחר בבוקר את מתייצבת אצלי!” היא אומרת לי, יותר נכון פוקדת עלי.

“מה קרה?”

“אל תשאלי” היא עונה לי “חייבות לעשות שינוי בחדר השינה. לעצב אותו מחדש“.

“מה? למה? עברו רק 3 שנים מאז שסיימנו” אני עונה לה.

מסתבר שגדי לא אוהב, יותר נכון לא סובל, את הצבע בורדו, על כל גווניו.

זה מזכיר לו את אשתו הראשונה.

היא הייתה מאוהבת ב”סגנון הרומנטי”.

כל הבית שלהם היה “מעוצב” בפרחים, בכל הגוונים האפשריים של… בורדו.

הריהוט, הקירות, פריטי הנוי.

אפילו המגבות בחדרי הרחצה.

הוא הרגיש בביתו מחנק, קלאוסטרופוביה, חוסר שייכות ואי-שקט, אבל אשתו לא התייעצה איתו בנושאי עיצוב (“אתה לא מבין כלום”) ורק העמיסה עוד ועוד פרחים מלאכותיים בצבע בורדו.

פלא שיש לו טראומה ???

~~~~~

“אבל חנהל’ה, מה עם המיטה שאת אוהבת?” אני שואלת בתדהמה “כמה מלחמות היו לך עם הבנות! וכמה נאבקת עם יוסי, שלא רצה לשחרר את השידות המקסיקניות!”.

“הדס” היא עונה לי “שלא תתבלבלי. אני עדיין אוהבת את החדר! כל רהיט וכל פינה. אבל את גדי אני אוהבת יותר“.

 

הכותבת היא הדס פילובסקי-רון, מתכננת ומעצבת פנים

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
תגובה אחת
  1. הרצלה הגב

    מקסים מפעם לפעם אני נהנית יותר.
    אפשר את השידות שלה ?
    הדס תענוג לקרוא בהצלחה

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד