ימי הקורונה העליזים שלי – נכנסתי לבידוד מבחירה!

אבישג אמיר נשים מעל 50

אז למה בחרתי להכניס את עצמי לבידוד?

כשהבנתי שנעמי, הבת הצעירה שלי, חוזרת הביתה לתקופה של בידוד הרגשתי שאני רוצה להיות איתה.

יש לנו אפשרות “לסגור” אותה בחדר מאוורר ומואר, להעביר לשם את הטלוויזיה ולהקדיש לה שירותים ואמבטיה משלה (למרות, שצריך לעבור דרכם אל חדר הכביסה והשירות)

ומצד שני…

נעמי שלי, צעירת בנותיי, היא מלש”בית – ממתינה לשירות הביטחון יעני, מתגייסת עוד מעט. בעוד חודש. כלומר, בהנחה שתתגייס שהרי, אם בחיים עד כה שום דבר לא היה וודאי אז בימי מגיפת וירוס הקורונה חוסר הוודאות היא באמת הדבר הוודאי היחיד בחיים. מלבד אנחנו עצמנו, לעצמנו.

לפני חודשיים נעמי בחרה לבלות את החודשים האחרונים לפני הגיוס בלשחק אותה ילדה גדולה, עברה לתל אביב, מצאה לה חדר בדירת שותפות, משלמת שכר דירה, עובדת במסעדה, מבלה עם אחותה האמצעית, מקימה מעגל חברים חדש וזמני, מכבסת לעצמה, הולכת לקניות, מכינה לעצמה אוכל או מזמינה כי החבר’ה בתל אביב רק אוכלים במסעדות או מזמינים הביתה כל הזמן.

ואז הגיעה הקורונה ובכל זאת, תל אביב המשיכה להתנהל כאילו היא לא. ולא רק תל אביב. איטליה מוגדרת כאזור אסון, ארצות הברית מצטרפת סוף סוף לפאניקה והנה, הגיעה קבוצת תיירים למסעדה, במשמרת שבה נעמי עבדה. אפילו שהיא בעצם החליפה מישהי ושזו לא היתה המשמרת המתוכננת שלה. אבל בקיום שלנו אין מקריות ואם היה צורך, שנעמי תהיה במשמרת הזאת – אז נוצרה המציאות כדי שזה יקרה.

ובקבוצת התיירים היה בחור חולה. הוא הגיע למסעדה עם חום גבוה בימים, שפאניקת מגיפת הקורונה כבר ידועה ומוכחת. למחרת, אחרי שאושפז התחילה בהלה והודעה שכל מי שהיה במשמרת צריך לצאת לבידוד של שבועיים. אחרי שעה החליטו שרק מי ששירת את הקבוצה בחדר האירועים. נעמי לא היתה ביניהם ולכן, הלכה שוב לעבוד. הפעם, המסעדה עברה חיטוי והצוות תודרך לשמירה על רמת היגיינה גבוהה ביותר. על פניו, זה נראה כמו המקום הכי בטוח להיות בו עכשיו…. אבל במסגרת חוסר הוודאות והשינויים שקורים עכשיו כל רגע, התקבלה הנחיה שכן, כל מי שהיה במשמרת הזאת – חייב להתבודד.

ונעמי? רק בת 18.5. עוד קצת ילדה של אמא.  האם תישאר באותו חדר בדירה השכורה ותחלוק עם השותפה שלה בשירותים ובמקלחת או תבוא הביתה? ומה יהיה עם הארוחה שהיא תכננה לכולנו אצלה בדירה? עם ההורים והאחיות? היא הרי כבר קנתה וטרחה וגם אחותה וגם אני….

טוב, נדמה לי שהתשובה ברורה מתוך השאלה או שזה רק לי? לאמא שלה? שהיא צריכה לבוא הביתה וגם הארוחה צריכה להתבטל – לא רק מטעמי “ביטחון קורונה, אלא כי כבר יצא החשק.

אז נעמי באה הביתה ואני הצעתי לדובי שלי –

במקום לקחת את נעמי הביתה ולסגור אותה לבד בחדר, בוא נשחרר את כל הבית ונהיה כולנו בבידוד! ממילא, אנחנו מעבירים ימים שלמים בבית, בלי לצאת!

אנחנו עובדים בבית, אוכלים בבית, מבלים בבית ואני אפילו מתרגלת יוגה כל בוקר, בסטודיו שהכנתי לי בבית החדש שלי. נכון, לא נארח. נכון, לא ניסע לנכדים ולבנות (יש לנו יחד 6 בנות בארץ, 1 בחו”ל ו-5 נכדים מ-2 הבנות הבכירות של דובי) אבל אם זה רק לשבועיים אז נסתדר!

ואם עוד הרגשנו סוג של הקרבה למען, בזכות כל מיני תכניות אחרות – מופע מוסיקלי, הצגה שהיא גם תרומה למרכז לסיוע נפגעות אלימות ועוד תכניות שהיו לנו… ? מהר מאד התבשרנו שהכל מתבטל עם ההודעה, שיצאה במוצאי שבת והאמת, גם לפני ההכרזה הרשמית כבר קיבלנו הודעות ביטול מכל עבר.

והנה, היום אנחנו ביום השלישי לבידוד שלנו.

אני מודה, שאני יוצאת עם הכלבה. הרחובות ממילא ריקים וגם אם יש עוד משהו שמטייל עם כלבו אני משנה כיוון ומתרחקת. מה גם שאני לא חולה ולא הייתי במגע עם חולה והסיכוי הקיים, שאני אולי נשאית בעצמי – לא יעבור במרחק של כמה מטרים ברחוב פתוח ובלי לגעת בשום דבר ועוד מעט נצא לסיבוב בשטח הפתוח כי השמש זורחת וממחר צפויים ימים גשומים.

מעבר לזמן הקצר הזה, אני בבית. כל הזמן.

ואני נהנית. אני אוהבת להיות בבית, במיוחד בבית הנוכחי. תמיד אהבתי. כשבחרתי להישאר עם הבנות שלי בין שנה לשנתיים וחצי עם כל אחת מהן ולהיות “STAY AT HOME MOM” הייתי צוחקת ואומרת שאני כל כך נהנית ואוהבת את זה, שאפשר לסגור אותי בבית ולזרוק את המפתח לים. וזה היה לפני האינטרנט, הטלפון הנייד, ווסטאפ, זום וכל האמצעים שמאפשרים לי להמשיך לעבוד, לאהוב ולהיות בקשר עם העולם גם כשאני בבית.

מה יהיה השנה עם ה”סדנופש” – סדנאות הנופש המופלאות שהתחלנו להפיק ולממש לפני 4 שנים בבית שלנו, בקרואטיה? וכמה חבל על השבוע, שהיה צריך להתחיל מחר והתבטל –  סדנופש יוגה, מדיטציה וספא עם קבוצה של 17 א.נשים, למלון ספא בהונגריה.

ומה עם דאגות לבנות, למצב הכלכלי שלהן ושלנו ולעולם כפי שיחכה לנו עוד כמה שבועות?

ממילא, זה לא בשליטתי אז אני מתמירה כל מחשבה מיותרת ומדכדכת במלמול של המנטרה שלי – בקול או בלב ואת כל מה שבשליטתי וביכולתי לעשות כדי לעזור – אני ממילא עושה אז למה לי לדאוג?

מצד אחד, אני מאמינה שכשנעבור גם את זה (ונעבור. ככה זה) הסדנאות יתמלאו במהירות אבל אני גם לוקחת בחשבון שהעולם ישתנה אחרי חוויה כזאת ועדיין לא ברור איך ולאיזה כיוון.

אולי נהיה כולנו חששניים יותר? או להיפך? נרצה “לטרוף” את החיים עוד יותר?

בינתיים, אני  מקפידה להתנתק מלהציף את עצמי בחדשות. אני עוטפת את עצמי בתכנים האהובים עלי, שמרגיעים אותי, מצחיקים אותי מזכירים לי את הדברים החשובים בחיים.

 

 

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד