על חולשה ואהבה

אריאן נוי גדות -נשים מעל 50

יצאתי למסע לחיפוש אחר האהבה,
חצי שנה שאני בתוך המסע, בהתחלה הייתי בטוחה שזה אכן מסע למציאת אהבה, ומהר מאוד גיליתי כל כך הרבה דברים על עצמי.

די!!!! די כבר!!!! הוא צורח עלי, תפסיקי כבר להתעלל בי, הוא עומד מולי, עיניו הכחולות יוקדות אש והוא מכה באגרופיו על האוטו שלי.
אני עומדת מאובנת, הרגליים שלי קפואות כמו אשת לוט ואני מרגישה, שאני לא מסוגלת לזוז.
הנשימה שלי הופכת לכל כך מהירה שאני מרגישה שאני עומדת להתעלף.
אני רוצה לברוח משם ללכת, אבל פשוט לא יכולה.
את פשוט מתעללת בי, הוא חוזר ואומר, אני מנסה למלמל משהו אבל הקול שלי לא נשמע, בלב שלי אני נשבעת שזהו, שאני לא מספרת לו כלום יותר, שאני לא מסוגלת לעבור את הטירוף הזה כל כמה שבועות.

את לא מסוגלת להכיל חולשה של אנשים, הוא מטיח בי בשיעור, יש לך בעיה, את כל כך חזקה שכל פעם שמישהו חלש מולך, את לא מסוגלת לעמוד מולו.
קצת משפט אירוני למי שהפכה מטפלת בגיל 4. אבל המילים שלו נכנסות לי לגוף ולראש ואיתם אני מסתובבת בעולם, אני לא מסוגלת להכיל חולשה? אני? איך זה יכול להיות אני הרי מטפלת כבר 15 שנה, האם באמת אין לי יכולת כזאת?
הוא קנאי ואני מייצרת לו חוסר בטחון, כל פעם שחולשת הקנאה שלו יוצאת, אני הודפת אותה רגש כל כך קטן ולגיטימי, שרוב העולם לא מוכן לקבל אותו, בינהם גם אני.
מנסה לשחק אותה כאילו אני לא קנאית בכלל, כאילו לא אכפת לי שלבן הזוג שלי יש ידידות וקולגות, כאילו לא אכפת לי שהוא מחייך כבדרך אגב למלצרית שמגישה לנו את האוכל, או את המבט שלו למשהי שמשתזפת בים.
אבל האמת, שרגש הקנאה שלי פשוט מודחק, הרגש הזה שמצטייר בעיני ככל כך בזוי, הרגש הזה שאני לא רוצה לעמוד מולו כי הוא מרגיש לי כאילו אני מפלצת, הרגש הזה שקיים בכל יצור אנושי, בילדים כמבוגרים, זה שהרייטינג שלו ממש נמוך.

מול העיניים שלי עולות לי הדמויות של הבנות שלי, שכל פעם שקורה להן משהו, שהן בוכות הנטייה הראשונה שלי היא לתקן, לתקן להן, לתקן אותן להציע הצעות בלי סוף העיקר לתקן את הסבל שלהם, שיהיו מאושרות שלא יחוו שום קושי.
המילים שלו מגיעות אלי, נוגעות לי בבטן הרכה, קשה לי להכיל חולשה, אני רוצה להיות הפיה הזאת המנופפת במטה הקסם ומתקנת את הכל.
והוא עומד מולי, מתנשף ומתחיל לבכות, סליחה לא התכוונתי לצרוח הוא אומר, מושך אותי אליו ומחבק, ואני פשוט לא מסוגלת לסלוח, למרות שאני יודעת שגם אני אשמה, למרות שגם אני מבינה שבכך שאני לא מסוגלת להכיל את החולשה שלו אני רק מחמירה את המצב.
והוא שוב מבקש סליחה ומתחנן ומבטיח שיותר זה לא יקרה, ואני ? אני רק גורמת לו להרגיש יותר רע, בעיקר כי אני מרגישה כל כך רע עם עצמי, שאין לי שום חמלה כלפי הקנאה הזאת וחוסר הבטחון.
ואני יודעת, שהעבודה הזאת שלי היא להכיל גם את הרגשות שלא ממש נעימים לי.
ומבטיחה לעצמי, לנשום, לקבל וגם אם זה לא תמיד מצליח, אז לבוא ולדבר.
שזה בסדר לא להיות תמיד המושלמת היודעת והמתקנת.
להסכים לעצמי להיות החלשה, הנזקקת, המקנאה, להסכים לעצמי שכל רגש שעולה ממני יש לו מקום והוא הכרחי בעיקר, כי הוא חלק ממני,
ובעיקר שפיות זה רק לאגדות, ושלי אין באמת מטה קסמים.

הכותבת היא, אריאן נוי גדות, מתקשרת, פסיכותרפיסטית והילרית.

 

 

 

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד