טראומה ואהבה

אריאן נוי גדות נשים מעל 50

טראומה מינית ואהבה

חושך בחדר, הוא מנשק אותי, מרגישה את האיבר שלו מזדקר מולי, נושמת, תוהה ביני לבין עצמי, שאולי הפעם זה יהיה אחרת… שאולי הפעם, זה כן יהיה אחרת, שרק הפעם זה לא יכאב, ישרוף, שרק הפעם לא ארגיש נאנסת.

בחסות החשיכה שעוטפת אותי, אני מרשה לו לחדור לתוכי, מגרשת את כל התמונות שעוברות מול עיניי, משכנעת את עצמי שהכל בסדר, שהוא אוהב אותי ואני אותו, שכל מה שעברתי בילדות כבר לא קיים באמת, ושבכלל הגיע הזמן להשתחרר.

אבל הגוף שלי מתכווץ שוב, וכואב לי, אני נושמת ומתפללת בלב שהוא יגמור כבר, שאוכל ללכת כבר למקלחת לשטוף את עצמי ויודעת שזה שוב ישרוף ויגרד, כי הגוף שלי מבין, שאני לא צריכה להיות שם.

כל מי שמכיר אותי יודע, שחוויתי טראומה מינית בילדות, כן אני אחת מאחת או me too, או כל מילה ושם שתרצו לתת לזה.

כילדה הסתובבתי בעולם מלאת פחדים מאנשים, פחדתי להתקרב, פחדתי לחשוף ובעיקר פחדתי להיפגע, כל מנגנוני ההגנה שלי עבדו 24/7, מה שגרם לי להראות בעיניי אחרים כסנובית, מרוחקת, מרימת אף, זאת שעושים עליה חרם, כי היא “לא אחת משלנו”.

המנגנונים שלי נעו בין התרחקות מאנשים לריצוי, בין תוקפנות לתחושת הקורבן, ימים שלמים של בדידות והסתגרות בתוך עצמי, לימים של ריצוי אין סופי והשתוקקות לאהבה.

בכל פעם שהרגשתי “סכנה” מתקרבת, בכל פעם שהרגשתי שרוצים לפגוע בי, למדתי לברוח, אבל כל זה היה שייך רק לי, אף אחד לא באמת רצה לפגוע בי, אני רק תרגמתי, את הרצונות של אנשים כפגיעה אישית בי.

עד היום שהצלחתי להבין, שפשוט לכל אדם יש רצונות שלו, ועל אף שלא תמיד הרצונות שלנו מסתנכרנים, זה לא אומר שרוצים לפגוע בי.

התחלתי להאמין מחדש באהבה, למדתי לתת אהבה לעצמי, לראות את החלקים שנפלאים שבי, לחזור להקשיב לקול הפנימי שלי, לקבל את עצמי, למדתי להאמין שוב באהבת האדם, להתקרב, לשאול לדבר.

מאמינה באהבה, היא כאן בכל מקום, יש לה תקווה, רק צריכה להיות עם לב פתוח, לקבל אותה.

הכותבת היא, אריאן נוי גדות, פסיכותרפיסטית, מטפלת, מרצה,כותבת ובלוגרית של קהילת נשים מעל 50

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
2 תגובות
  1. הדס חן הגב

    מדויק לחלוטין

  2. עינת הגב

    הי אריאן,
    קודם כל מעריכה מאוד את החשיפה האינטימית. אין לי ספק שעברת דרך ארוכה ולא קלה עד שהגעת למקום בו את נמצאת היום. גם המקצוע בו את עוסקת נבחר שלא במקרה. אני בטוחה שיכולת ההזדהות שלך, ההבנה והאמפאטיה חלקם לפחות הם תוצאה של מה שעברת. ושוב כבוד על השיתוף.
    דבר נוסף מבחינת הכתיבה, שורות הפתיחה שבחרת גרמו לי לדלג על כל שאר הפוסטים ולקרוא את שלך.
    בהערכה,
    עינת

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד