דור ביניים

שעות הבית המרובות והקצב האיטי משהו של העת הקורונית הזאת, הביאו להלך רוח פילוסופי במקצת על ההבדלים הבין – דוריים המופלגים.

בימי ילדותנו, היה ברור לכל שההורים קודמים בסדר העדיפויות ורק אחר כך אנחנו, הילדים.

בפעמים הבודדות שהעזתי לבקש או לדרוש משהו ממנה, אמא שלי הייתה מתיישבת ליד השולחן במטבח אוכלת, שותה ואומרת: 'עכשיו, אני עושה לך אמא תחכי בסבלנות, שבי בשקט.' כשהכוונה היא, דעי את מקומך.

אחד הפתגמים שהיו שגורים בפיה היה: 'יותר טוב שיבכה הילד מאשר תבכה האמא' ששנים אחר כך בעלי הזכיר לי כשנכמרו רחמיי על אחד מילדיי לשמע צלילי הבכי שעלו ממנו…

ובכלל, אצל דור שורדי הגטאות, אם האירוע המתרחש או זה המתרגש ובא, אין בו סכנת חיים או איום רציני אחר על הילדים, לא שווה להתרגש בגללו.

כך יצא, שאנחנו, הילדים של שנות החמישים קצת נפלנו בין הכיסאות: כילדים, לא זכינו לבכורה כאשר המיקום המועדף בראש הסולם ניתן אחר כבוד להורים, למורים ולשאר המורמים. כהורים כיכבנו בדור ששם את הילד וגחמותיו במרכז, ואת ההורות בתחילת מסלול ההתדרדרות של הסמכות ההורית שהיום הגיעה לאיזשהו שיא מובהק.

שלחנו את הילדים לכל החוגים האפשריים, הרעפנו עליהם הררי מתנות מיותרות, חלקן כפיצוי על זה שהלכנו לעבודה ולא עמדנו לרשותם כל העת. שנותיי הטובות ביותר עברו עלי כספקית שירותי הובלה והסעות לחוגים, טיולים משפחתיים אינסופיים בסופי שבוע, ושעות איכות בכל התחומים שאני פחות נהנית מהם או מוכשרת בהם כמו אפיית עוגות יומולדת , הכנה משותפת של עוגיות שומשום עגולות כמו שהמטפלת מכינה ופסגת הייאוש: שעות היצירה.

לילדינו, הורי הדור של היום, הייאוש נהיה קצת יותר נוח כי כל סוגי ההמתנה מומתקים על ידי התמכרות מהנה למסכי הניידים…

בשלב מסוים של התפכחות, שהגיע כמובן מאוחר מכדי להיות שימושי או יישומי, הבנתי שילדינו, שהיום הם כבר הורים בעצמם, לא ממש זוכרים את כל שעות האיכות הנפלאות האלה שהושקעו בהם, מזל שיש תמונות שמעידות…ולעומת זאת, זוכרים חזק וברור מתי לא היינו איתם או שם בשבילם, שכחנו אותם, הענשנו אותם או נתנו לאח או לאחות יותר..

היום, בתור סבתא למודת ניסיון חיים, אני כבר נותנת עצות אחרות לילדיי: חוג אחד בלבד (אני אופטימית, החוגים יחזרו ובגדול…) וגם זה רק אם הילד באמת רוצה ומתמיד, לא להיכנע לתנאים דרקוניים כמו שעות איומות או מרחקים לא הגיוניים, למצוא קבוצת הורים שתתחלק במעמסה, ליהנות גם משהות ביחד ללא הכרח לעשות משהו כל העת (כאן הקורונה לימדה פרק…). להיות חפים מכל רגשות אשמה, להיות הורים טובים דיים ולהיות בראש ובראשונה טובים ונדיבים כלפי עצמם.

הנכדים של היום שוחים במקצועיות רבה בים המסכים, אך עדיין נהנים יותר מהנדנדות בגני המשחקים ומהשתוללות בריאה בחוף הים ובטבע בחוץ באוויר הפתוח.

לביחד המשפחתי בחודשים האחרונים, גם אם נכפה עלינו, נראה שיש תפקיד בהחזרת הסדר על כנו, בהבנת עוצמתה של הפשטות, בהסתפקות במועט, באימוץ גישת חיים שונה עם פרופורציות ואיזונים בריאים ושימת דגש חזק על הדברים החשובים באמת.

הכותבת היא, אמירה לם

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד

רוצה לקבל עדכונים?