"אלוהים ברא לכל בני האדם צוואר כדי שאת לא תאבדי את הראש".

עכשיו את יודעת למה יש לך צואר. זה מה שאבא שלי אמר לי. 

אבא שלי היה מנהל חשבונות מצטיין. פולני, ניצול שואה עם לב ענק.

אפשר להגיד שהבנתי עד כמה הוא היה משמעותי עבורי רק אחרי שנפטר.

בחייו הרבה פעמים התלוננתי על הקפדנות, הביקורתיות כלפי, על המרובעות

וכל מיני דברים כאלה שבטח לפחות חלק מכן מכירות.

אז כן…הייתי ילדה כזו שהראש שלה בעננים. תרתי משמע.

גם הייתי גבוהה תמיד …וגם מה שקוראים "מרחפת " משהו..

כזו שבכל מקום משאירה חפצים, לא זוכרת דברים

מגיעה ביום הלא נכון ולא מגיעה כשצריך,

מסוגלת לבהות שעות על גבי שעות או לשקוע בספר ולשכוח מהעולם.

ובשביל אבא שלי- זה היה בלתי נסבל אפשר להגיד שראה בזה כישלון של החינוך שלו.

לא ידעתי להתעסק עם חשבון הבנק

(מזל שלימים הפכתי להיות קיבוצניקית ולא הייתי כל כך צריכה)

ובעצם- מרדתי בכל מה שהריח לי יותר מדי סדר ומושלמות.

הסתדרתי לא רע, הגעתי לתפקידים בכירים כי איכשהו תמיד

היה לי צוות שדאגו לפרטים הקטנים בעוד אני ממציאה רעיונות.

טוב..כנראה בכל זאת גם היו לי קצת יכולות על האדמה

אבל זה לא היה אף פעם החלק החזק שלי ועד היום זה לא מה שאני מצטיינת בו.

(זה נושא אחר…אם בכלל אי פעם הרגשתי מצטיינת במשהו)

 

ואז..התבגרתי.

מתי זה קרה? כשהתגרשתי,

עזבתי את הקיבוץ עם שני ילדים צעירים ופתאום הייתי חייבת להתארגן .

ואז הבנתי משהו חשוב-להיות כמו ולהיות הפוך- זה בדיוק אותו דבר.

למה הכוונה?

כשאותו אבא שלי אמר לי שאני חייבת לקנות רהיטים רק בשמרת הזורע

(בגדים – בהמשביר, אוכל- בקואופ.. "הפרטיים הם גנבים" מי מכירה את זה?)

לי היה ברור שהספה שלא אקנה היא משמרת הזורע.

ואז…מצאתי ספה ממש כמו שדמיינתי ולהפתעתי- היא היתה משמרת הזורע.

בדיוק  בזמן ההוא הבנתי את הדבר הזה. לעשות להפך- זה כמו לעשות אותו דבר.

בשני המקרים – זה אוטומט בלי בחירה.

המפתח לחופש הוא בתוכנו והוא קשור להפסקת האוטומטים

ואז כמובן יש פחות סטרס ויותר יכולת להנות מהחיים,

ומתחושת סיפוק, משמעות ביחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים.

זה לא קורה לבד. נכון.. יש התפתחו מעצם העובדה שהתבגרנו וכנאמר: "הגיל עושה את שלו".

ובכל זאת – כדי באמת להשתחרר- כדאי לבחור דרך

שבה כבר הלכו לפנינו עם מורה שיעזור לנו לפתח את החופש הפנימי הזה

ולדעת מי אנחנו באמת – לא כמו ולא הפוך.

****המסע של המודעות מתחיל, נמשך ונגמר בשאלה:

"מי אני?" או יותר נכון:"מי אני באמת".

או עוד יותר נכון: "מי אני באמת באמת…לפני מה שהורי עצבו בחיי,

לפני האמונות ומבעד לדעות ולהרגלים שלי".

זו השאלה. כנראה אין עליה תשובה. זה המסע. זו הדרך שלא מובילה ליעד אלא לשחרור עצמו.

בזן יגידו:

אני היא זו שעכשיו מקלידה באצבעותיי על המקלדת.

את היא זו שעכשיו קוראת את מילותיי.

בבודהיזם יגידו שאין דבר כזה "אני" מוצק וקבוע.

בכל מקרה-בשבילי החיפוש נגמר לפני למעלה מ – 20 שנים.

כשהגעתי לתרגול המיינדפולנס אותו אני גם מלמדת היום.

תרגול מיינדפולנס מאפשר לי נוכחות ברגע הזה בתודעה צלולה.

נוכחות זה מודעות ערה למה שקורה בלי שיפוטיות.

רק לשים לב..

מתי אני באמת בוחרת? מתי זה האוטומט הזה שגורם לי להגיד מיד כן או מיד לא.

בשלב הזה של חיי, עוד יותר מתמיד,

חשוב לי ללגום ממעיין החיים. מים רעננים, טריים וצלולים

ולא מהמחסן ולחזור שוב ושוב על הרגלים אוטומטים עם ריח של נפטלין.

 

טיפ.ת מיינדפולנס :

התרגול שאני מוצאת אותו מאד מיטיב הוא מאד פשוט:

כמה פעמים ביום- אפילו פעם בשעה אני עוצרת, נושמת.

יותר נכון – שמה לב לנשימה אחת מתחילתה ועד סופה.

ואז שואלת שאלה פשוטה :

מה שלומי עכשיו? וסורקת :

מה שלום הגוף שלי. איזה תחושות יש עכשיו בגוף.

מה שלום התודעה – מה מצב המחשבות. איפה הן משוטטות

האם הן מיטיבות או מייצרות סבל (דאגות למשל)

איזה רגש נוכח עכשיו.

זהו הכל,  כמו שמתקשרים לחברה אהובה לשמוע מה שלומה.

ככה אני מתקשרת לעצמי.

ואני מזמינה אותך להתקשר אלייך.

להיות החברה הכי טובה של עצמך.

נ.ב

בסוף קניתי את הספה של שמרת הזורע. זה היה לפני 15 נשים.

והיום – אני מחייכת לאבא שלי ז"ל כל פעם שאני מתיישבת עליה

וחושבת שהיה דווקא טוב אם יותר פעמים בחיי הייתי מקשיבה לו.

אז עכשיו אני מקשיבה לו בתוכי.

 

הכותבת היא, אנה נווה-לדרמן– הכותבת היא מייסדת INSIGHT- אימון תרפיה,מיינדפולנס. בעלת קליניקה ומורה למיינדפולנס, חופש ממתח, התמודדות עם שינויים  וצמיחה ממשברים.