פעם זה כאב נורא, היום זה מסקרן

לפני עשרים שנה בערך היינו בשליחות בארצות הברית. הכרנו משפחה שגם הייתה בשליחות ואנחנו, ההורים, הפכנו לחברים טובים.
מי שהיה אי פעם בשליחות יודע שהחברים הופכים למשפחה. החלל שנוצר מהגעגועים לארץ, למשפחה ולחברים שהותרנו מאחור מתמלא בחברים חדשים והקשר החדש שנוצר נותן מענה מסוים לגעגועים.

הקשר עם המשפחה שהכרנו הפך להיות קרוב. האישה ואני התקרבנו מאוד. היינו מבלות לא מעט ביחד, מנהלות שיחות נפש ארוכות. היא סיפרה על אמה ואני על שלי, דיברנו על הילדים, על פחדים, על ייסורי מצפון שהיו לנו והשיחות היו אמתיות ועמוקות. כעבור שנתיים וחצי חזרנו לארץ. הם גרו בדרום ואנחנו בשפלה. המשכנו את הקשר ואני ראיתי בהם באותו זמן חברים קרובים מאוד. אמי הייתה חולה ואושפזה בבית חולים. גסיסתה הייתה מייסרת וממושכת. היא נפטרה בחג השבועות.  אני ובעלי היינו בבית כאשר לפתע צלצל הטלפון והודיעו לנו שאמי הלכה לעולמה. הצורך לשתף את החברים הקרובים היה גדול. מיד התקשרנו אליהם והודענו להם את הבשורה.

מאותו טלפון לא שמענו מהם מילה. הם לא הגיעו ללוויה ולא באו לנחם. עד היום עשרים ומשהו שנה אחרי, סימני השאלה מקננים בראשי. לא היה דבר שיצביע על משהו לא טוב בינינו. באותו זמן זה כאב נורא. הציפייה מחברים קרובים היא טבעית ומובנת וכאשר היא לא מתממשת הכאב הוא עמוק. היום הכאב כבר דהוי לחלוטין אך סימני השאלה נותרו בעינם. ייתכן ויישארו לעד.

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד