חשבתי היום על התפקיד המקצועי שלי. על כמה חשוב לי להיות באמת מקצוענית. אני מטפלת בבריאות של א.נשים. הם מגיעים אלי עם כאב אמיתי. עם מגבלה. וכל כך חשוב לי לעזור להן.ם וכשאני מצליחה? זו הרגשת ריחוף, הגשמה, התעלות! בחיי!
אז חשבתי קצת על הדברים האלה וכתבתי לקהילה שלי (שמונה כבר כמעט 4,000) ככה:
היום המכתב שלי יהיה קצת שונה.
לא, אין כאן קישור למדיטציה או לתרגיל
היום אני רוצה לכתוב לך משהו אישי. מהלב.
הבהרה חשובה – תמיד אני כותבת מהלב, מהאכפתיות שלי ומהרצון האמיתי והכנה ביותר לעזור.
וזה, כנראה, מה שהפך אותי, עם השנים, למקצוענית.
כי אני הולכת – מדברת – חושבת בדרך אחת אחידה.
קוראים לזה אינטגריטי, יושרה וכשמתמידים – זה הפך למקצוענות.
לא, אין לי עשרות תעודות תלויות על הקיר וגם את אלו שיש לי, אני לא תולה לראווה.
בעצם, אני בכלל אוטו-דידקטית.
כבר בגיל 11 הייתי "הסייעת" של המורה שלי, לקראת מופע סוף – שנה.
כשהתחלתי ללמד מחול בגיל 20 היו מאחורי 15 שנות ריקוד ולא אף תעודת הסמכה אחת.
למרות, שהיה לי קשה, לפעמים, להתמודד עם המשמעת של תלמידותי הצעירות והבוגרות, קיבלתי פידבקים מעולים.
במיוחד על ההקפדה שלי על הפרטים הקטנים והחשיבות שהיתה לנגד עיניי לשמור על הבריאות של תלמידותיי.
אבל קריירת המחול והוראת המחול שלי היתה קצרה וכואבת.
אמנם, קיבלתי תפקיד ראשי בהצגה, (גם שם גברתי על כל בעלי התעודות וההסמכות) בה התפקיד שלי היה, כרקדנית, תנועתי בלבד
ובנוסף, לקחתי חלק משמעותי בבימוי התנועתי של ההצגה. ההצגה זכתה לתגובות נלהבות ואחריה קיבלתי הצעות מפתות
אבל הגוף… הגוף בגד בי (והיום, אני מבינה ומזהה גם את המקום הרגשי והנפשי שבו הייתי שרויה)
בסופו של דבר,
הקשיים האלו הטו את הכף וגרמו לפרישתי המוחלטת מעולם המחול, בשיברון לב גדול כי זכיתי להרבה הערכה,ובאכזבה מעצמי כי היו לי חלומות גדולים כל כך…
כשהתחלתי לנהל את תיאטרון הבובות בפארק הירקון, עמד מאחורי רקורד מפוקפק של שנה בחוג תיאטרון בובות, בגימנסיה הרצליה
ועוד שנה בפקולטה לתיאטרון באוני' ת-א.
לא חלמתי להיות בובנאית בטח לא כשעזבתי את העיר הגדולה ועברתי לקיבוץ זעיר, לעבוד ברפת…
אבל אחרי הקיבוץ, שוב "התגלגלתי" לתיאטרון בובות ואחרי שיחת טלפון אחת מוניתי לרכזת אזור הצפון
של תיאטרון "בובימה" ואחרי 11 שנים כשכירה, בתפקיד הניהולי והמעשי כאחד, הקמתי את "תיאטרון הבובות של אבישג",
כתבתי והפקתי את ההצגות שלי, כתבתי ספר ילדים והוזמנתי לקחת חלק באירועים ופסטיבלים.
בכל השנים האלה התאבלתי על הקריירה האבודה שלי בתחום התנועה והגוף וחלמתי להיות שוב מורה.
כל השנים הייתי בתנועה – בקבוצה ולבד, עם קלטות וידאו ו DVD ואז שוב בחוגים וקבוצות, במרכזי מחול וספורט.
כולם ידעו שבלי תנועה – אני קמלה. נובלת.
עשיתי הכל!
יוגה מכל הסוגים, למעלה מ-30 שנות פילאטיס מכשירים ורצפה, תנועה, ניה, אירובי, זומבה, ספינינג ומכל מקום למדתי וספגתי.
מכל מורה קיבלתי השראה וידע, שנספג בכל הגוף שלי. בכל תא.
ובכל עשרות השנים האלו – כאב לי!
זכיתי ברשימה מפוארת של בעיות, פתולוגיות, תאונות וצרות.
כשהחלטתי להגשים את החלום ולהפוך למורה היתה לי תחושת בטן חזקה שלא מתאים לי ללמד יוגה עוצמתית וזורמת אלא שיש לי תפקיד, יעוד,משמעות, ללכת לכיוון של תרפיה ושיקום.
קודם כל, של עצמי!
כך הגעתי ליוגה בשיטה של המורה הדגול ב.ק.ס. איינגר ולנגזרת שלה – היוגה-תרפיה.
איינגר, שבעצמו התחיל את דרכו ביוגה, כשהוא חולה, כחוש ותשוש למד להיעזר באביזרים כדי להצליח ולבצע את התנוחות הקשות
ולמד, מתוך התרגול שלו והגוף שלו, איך "לפרק" את התנוחות ולהוציא מהן את התמצית.
גם אני, בדרכי מתרגלת הרבה לבד וגם לומדת מאחרים, משקיעה את כל כולי ביוגה ולומדת כל יום, חוקרת, מעמיקה ומדייקת
את הדרך שלי. מיישמת אותה בכל רובד בחיי ואז מעבירה אותה הלאה לתלמידיי.
הכאבים שלי הם נחלת העבר.
שיקמתי וריפאתי בעיות, שהרופאים אמרו שמלבד ניתוח אין סיכוי בכלל לתפקד' אני חיה חיים של חופש ותנועה, מסוגלת היום לעשות תנועות שלפני 18 שנה חשבתי שלא אעשה שוב לעולם!
ורק מכיוון, שאני מבססת את הידע והשיטה שלי על למידה והתנסות אישית וחיה ביומיום את מה שאני מלמדת אני יכולה להעביר את כל אלה הלאה.
לתלמידיי הוירטואלים (בקורסים ובחוג אונליין) ולאלו שמגיעים אלי לסדנאות (רובן מתקיימות בקרואטיה,ב – GREEN EDEN
מרכז הנופש, יוגה ובריאות, שהקמנו שם ומקצתן בבית שלי, בטבעון).
היום אני נחשבת למקצוענית בתחומי.
ברור, שפונים אלי להתייעצות בני משפחה וחברים ולהפתעתי גם מורים פונים אלי ומתייעצים איתי ובעיקר, והכי חשוב עבורי, הקהילה שבניתי.
ועדיין,
הטרידה אותי המחשבה מה הופך בעל מקצוע למקצוען? למומחה בתחומו? לכזה, שאפשר להגיע אליו ולקבל שירות ללא חשש?
ולא משנה אם זה רופא או מטפל, שרברב או מאמן אישי / עסקי / זוגי או כל תחום אחר.
איך אפשר לזהות מקצוען?
וכשאני מתעמקת במשהו מגיעות גם התשובות.. אני מרגישה שאני עניתי לעצמי, לגבי עצמי.
הכותבת היא, אבישג אמיר, מורה ליוגה, מטפלת ובעלת מרכז סדנאות נופש בקרואטיה