לעולם אל תפרשו

“לעולם אל תפרשו” הוא אמר.. בעדינות, בנחישות, באמונה חזקה.. “לא באמת,”הוא הדגיש “לעולם אל תפרשו “..
עכשיו אני כבר מעל 50 ועוד מעט אהפוך לסבתא.. ואני תוהה איך מסתדרת האמירה הזאת עם ‘השיבה הביתה’ כשהסבתאות תיקח מקום נכבד בחיי.
והוא ממשיך “תבנו עכשיו תוכנית  ל-25 השנים הבאות.. לא סליחה ל-50 השנים הבאות.”.. ואני אומרת לעצמי אני כבר לא אהיה בין החיים.. (לא שמישהו הבטיח לי את זה)..
ואני אומרת לעצמי זה לא הגיוני מה שהוא מבקש..אני מסתכלת עליו הוא רובין שארמה.. המנטור..הוא מאוד רציני במטלה שהוא שולח לנו וגם מאוד נלהב.. אנחנו חבורה של אנשים מ-40 מדינות בעולם.. אני רואה שאני לא היחידה שתחצה את גיל 100 בעוד 50 שנה.. אז מה העניין?
ואז אני ניגשת לדף מתוך ידיעה שלא פורשים… משהו מעניין התחיל לקרות.. התמלאתי באנרגיה שכחתי את כל מה שלימדו אותנו לגבי גיל, ובטח גיל פרישה,  דמיינתי את עצמי צעירה יותר , וכל 50 השנים הקרובות ממש מונחות עבורי לעשות בהן מעשים של אהבה לעצמי ולסביבה שלי.. ראיתי את עצמי כותבת, יוצרת דיאלוג עם קהלים שבאו לשמוע את המסרים שלי, (הרי צברנו שנות ניסיון אין את זה לאף אחד בגיל 20..) אני מציירת חוצה יבשות מתעמלת, מתרגלת יוגה שרה רוקדת .. כל כך הרבה אנרגיה חיונית כל מה שיש לנו בתוכנו בלי הייסורים שזה לא מה שמצפים מסבתא לעתיד..היה שם שחרור מרפא.. מרגש.. ידיעה שההגבלות הן חיצוניות לנו, ובתוכנו סוערת האדמה והאש, ורוצה להמשיך לחיות במלוא הדרה ועצמתה.
וחשבתי לעצמי הגברים..אין להם קו עצירה, אין מחזוריות, יש קו המסמן תמיד את האופק והם חותרים אליו, בלי שהם מרשתים ומעייפים את עצמם לדעת, עם מטלות רוחב כמו סבתאות, ניקיונות בישולים.. (טוב לרוב.. הטובים שביניהם).
אז לפעמים חשוב לבצע תכנונים לא מציאותיים לכאורה, רק כדי להיפגש עם האנרגיה החיונית הזאת, להיזכר במהות החיה בתוכנו, לקלף קליפות של אי נעימות, כי כבר יש לנו קמטים, והעצמות קצת צובטות בסיבוב… וקטרקט.. אז מה? ומה שבתוכנו נכבה ונחשיך? נאסוף לבטן שתתמלא כאב והחמצה? נוותר על הולדה של חיינו הבוגרים?
האמת שהתירוצים הם לא רק שלנו, בלטה בקבוצה אישה שאמרה שהיא לא יכולה לעשות דברים כי יש לה שתי בנות.. ורובין פער את עיניו ופיו.. ואני אמרתי לעצמי אני אומרת את אותו הדבר, התירוץ שלי אחר ומאוד דומה.. יש לנו תמיד הסברים למה אנחנו לא יכולות. הגיע הזמן שנבחן מהם הדברים שיאפשרו לנו לחיות בצורה הכי מליאה מספקת ומהנה, מגיע לנו..
תודה רובין, האלוף שלי…
הכותבת היא, גילה בלפר עובדת סוציאלית, מרצה, מחברת הספר “הרקמה שביננו” ומנחה סדנאות.

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
5 תגובות
  1. דורית נוימן הגב

    מעצימה שאת, בהחלט הגיע הזמן. תודה

  2. נעמי קהת הגב

    אהבתי. תודה. כל כך חשוב. כתבי עוד.

  3. חדוה נבון הגב

    היי גילה , הכתיבה שלך נהדרת והמסר חשוב מאוד. אין ספק שהמחשבות שיש לנו על הגיל ועל העשייה שלנו בגיל כזה או אחר משפיעים על התפיסה שלנו את עצמנו ואת העשייה שלנו. פעם התייחסו בכבוד לגיל הבוגר והיה ברור שאפשר ללמוד מהאנשים הבוגרים. היום כש”העולם שייך לצעירים ” נוצרת התחושה שהמבוגרים סיימו את תפקידם עם הפרישה לפנסיה. אני מסכימה עם רובין שרמה דווקא בגיל 50 60 70 +++ אנחנו יכולים ליהנות ולשמוח עם החכמה והנסיון שצברנו עם השנים ולהעניק אותה בשמחה לדור הצעיר. דווקא בגיל הבוגר אנחנו משוחררים מהחובות של העבודה לצורך פרנסה וההורות התובענית ואנחנו יכולים ולהגשים את החלומות שטווינו בגיל צעיר. בפראפרזה ל ” השמים הם לא הגבול ” אפשר לומר ” הגיל הוא לא הגבול “

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד