להתארגן מחדש

עומדת על הסף, רגל פה רגל שם ונאבקת עם עצמי: להיכנס או לא? רגל אחת עדיין עסוקה ופעילה בכל מה שעשיתי קודם:
סדנאות, הרצאות, ניהול, הנחיה, התנדבות ו…… ואילו רגל שנייה בתחושה של מיצוי והבנה שזהו זה,
אני במעבר לגיל הרביעי, אני חייבת להיכנס! מוכרחה! אבל לאן? כמו תמיד בתקופת מעבר כשאני מבולבלת אני פונה לעזרה ומתחברת  לאורניה יפה-ינאי שכתבה בספרה "לכל אדם יש שביל": "במעבר כבר אין מן הישן ועדיין אין מהחדש, חשוב לקחת פסק זמן של אי עשייה, זמן של הקשבה פנימית" פסק זמן?  לבד? מפחיד!!
אני חוששת לאבד שליטה. נכון, אני יודעת ממעברים קודמים שפסק זמן הוא רק שלב ביניים – תקופת דגירה ואני גם זוכרת שפסק זמן מאפשר התכנסות אל תוך עצמי, התלבטות, תהיה ותעייה, אבל אני מרגישה שכל עמידה על הסף היא תקופה מבלבלת:

עַל הַסַּף

בְּיוֹם חֹרֶף סַגְרִירִי

כְּשֶׁקַּרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ  וְהָעֲנָנִים

מְשַׂחֲקִים בַּמַּחְבּוֹאִים

בֵּין אוֹר לְצֵל,

אֲנִי נָעָה בֵּין שָׁחֹר לְלָבָן,

בֵּין רוֹצֶה לִיכוֹלָה,

בֵּין דַּי לְבֵין עוֹד

וּמַרְגִּישָׁה שֶׁהַכֹּל

זְמַנִּי ,

שַׁבְרִירִי,

גַּם  שִׁירִי.

אני מבינה שאני חייבת להתארגן מחדש, להשתחרר מכבלי ההרגלים הישנים אשר הפכו חלק ממני , אני יודעת שזה מה שצריך לעשות, ברור, אבל זה קל לומר וקשה לבצע. דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות שרכשתי במשך 73 שנים שולטים בי ובמעשיי,
כוחו של ההרגל, הכוח המשמר את הדברים כפי שהם, זהו כוח אדיר. אני יודעת כי נפגשתי עם כוח זה כשניסיתי לשנות  דברים בעבודה, בבית, בזוגיות, כשניסיתי לשנות הרגלי אכילה, הרגלי התנהגות, והרגלי חשיבה.
אדוארד דה בונו הסביר את זה כך:  "אם כבר קיים דפוס ממוסד אי אפשר ליצור דפוס אחר באותו השטח כי המוח שלנו תמיד יחזור לדפוס הראשון", כלומר אם מישהו "סימן" שטח הרי שהוא כבר בבחינת טריטוריה ואין אפשרות לתבוע עליו זכויות".
לא כל כך הבנתי את דבריו של דה בונו עד שנזכרת בטיול לצפון איטליה כשישבתי שם, על אחד ההרים בין שמיים לארץ, מתבוננת  במפלי המים הרבים שנוצרו מהפשרת השלגים.  שם "ראיתי" והבנתי את מה שהוא אמר.

הסתכלתי על המפלים, הם חרצו בהר ערוץ וכל המים שהפשירו וירדו מההרים זרמו לתוכו. זהו! דפוס חשיבה, ישן הוא כמו הערוץ הזה וכל ידע חדש נכנס לתוכו והולך לאיבוד. הבנתי שאם אני רוצה לשנות דפוס אני צריכה לבנות ערוץ חדש. זה בדיוק מה שאומר דה-בונו: "רק לעיתים רחוקות דפוסים גוועים תוך היותם מותקפים, כי דווקא ההתקפה מחזקת את השימוש בהם – הם גוועים עקב ניוון והזנחה". כאן בהרים ממש ראיתי את מה שהוא אמר, ראיתי בבירור מה יוצר ערוץ של נחל או נהר בשטח, והבנתי שהרגל במוח הוא כמו הערוץ ואין לי ברירה אם אני רוצה להתנהג אחרת בגיל הרביעי אני צריכה לבנות ערוץ חדש. אם אצליח להבהיר לעצמי איך אני עושה זאת, איך אני בונה ערוץ חשיבה וערוץ התנהגות חדש אוכל להרפות מהישן, להפסיק לעמוד על הסף ואוכל להיכנס ולהתחיל את המסע החדש בגיל הרביעי.
אם כך חזרתי ואמרתי לעצמי שוב, הדרך היחידה לשנות דפוסים מקובעים שהשתרשו במשך תקופות ארוכות היא על ידי בנייה מתוכננת של דפוס חדש, להרחיב את אגן הניקוז שלו  עד שהוא ישתלט בהדרגה על אגן הניקוז של הדפוס המקורי אותו אני רוצה לשנות".

יופי, הבנתי מה אני צריכה לעשות ועכשיו השאלה היא איך אני עושה זאת. ובזה אני צריכה עזרה, אני מבקשת לשמוע מה אתן מציעות, מה הניסיון שלכן, של הוריכן במעברי גיל בכלל ובמעבר לגיל הרביעי בפרט, ואני מבטיחה שאעלה בפוסט הבא את כל ההצעות שלכן.
הכותבת היא, רחל פרג, סופרת, מאמנת לשנויים ומעברי קריירה בגיל הרביעי