אירית, פנסיונרית טרייה, ג'ינג'ית נמרצת ותוססת, רכשה דירת 3 חדרים בפרויקט בו עבדתי בחולון.
לאחר שנים רבות במערכת החינוך, כמורה לערבית בתיכון, יצאה סוף סוף לפנסייה המיוחלת.
שלוש שנים לפני יציאתה לפנסייה, אזרה אומץ והתגרשה מבעלה.
הסיפור הרגיל.
חיכתה עד "שהילדים יגדלו" ובינתיים סבלה בשקט.
שני בניהם עזבו את הבית, וכעת הגיע הזמן – לדבריה – להתחיל את פרק ב' של חייה.
היא עדיין גרה באותה דירה שקנו כמה חודשים לאחר חתונתם.
מרגישה חנוקה. תקועה. הקירות סוגרים עליה.
כל פינה בבית מזכירה לה את בעלה ("הבלתי נסבל" לדבריה), שהיה בטוח שהוא אמן והנדימן מוכשר, ולאורך השנים שיפץ את הדירה לבד, בחוסר טעם משווע.
חייבת שינוי. גם אם תרד ברמת החיים.
ואני?
אני יודעת טוב מאוד שלסביבת המגורים ישנה השפעה על הרגשות והתחושות שלנו.
~~~~~~~~
בהתרגשות רבה היא חולקת עימי את חלומותיה.
מקווה מאוד שעם הדירה החדשה, הנמצאת ליד הפארק הירוק והמקסים, תופיע גם זוגיות חדשה.
"את תראי, משנה מקום משנה מזל".
זה מה שהחברות שלה אומרות לה וגם היא מאוד מאוד מאמינה בזה.
אפילו ביררה היכן יש באזור מפגשי "גימלים" 60 פלוס, כדי להתחיל להכיר.
~~~~~~~~
אירית נטולת כל ראייה מרחבית.
הקווים בשרטוטים רק מבלבלים אותה וקשה לה לדמיין איך תראה הדירה במציאות.
אני לוקחת אותה לסיור בדירה אחרת, דומה לשלה, שנמצאת כבר בשלב מתקדם של הבנייה, על מנת לעזור לה להבין טוב יותר ולראות בצורה ויזואלית איך תראה הדירה.
יחד אנחנו מתכננות לה את הדירה, תוך התאמה לה ולילדיה הבוגרים אשר מרבים לבקר ("נו שיביאו לי כבר נכדים" היא אומרת בכל הזדמנות).
חלומה הגדול הוא מטבח מרווח, ב"סגנון כפרי-לייט" ובמרכזו "אי עם משטח בוצ'ר".
למרות שאני מראה לה, הן בשרטוט והן במציאות, שאין מקום ל"אי חלומותיה", והדירה קטנה וקומפקטית, היא מתעקשת.
אז אירית מקבלת גם אי.
היא מגיעה בכל יום ראשון בבוקר לאתר, כי כבר הספיקה להרשם לקאנטרי השכונתי ויש לה שיעורי פילאטיס .
תמיד עם 2 כוסות קפה-טו-גו וקרואסונים, לה ולי.
תמיד בחיוך ובהתלהבות ותמיד עם חלומות ופנטזיות.
מתייעצת איתי לגבי הריהוט, מטבח החלומות, הטפט בחדר השינה, הריצוף המאוייר במרפסת השמש הקטנה.
"אני מתה על ירוק. הגרוש שלי שנא את הצבע הזה וכל החיים ויתרתי לו. הפעם – אני רוצה ירוק בכל מקום בסגנון יער מכושף!!!
פעם ראשונה שאני שומעת בקשה כזו, אבל אני כאן כדי להגשים חלומות.
רוצה יער מכושף – תקבל יער מכושף…
תהליך הבנייה מתקדם. השרטוטים על הנייר הופכים לקירות של ממש.
בוקר יום ראשון אחד נפתחת דלת הקרוואן שלי בסערה.
אני כבר רגילה לקפה-טו-גו שלי.
אבל הפעם אין קפה ואין אפילו קרואסון.
יש רק פנים אדומות.
התלתלים האדומים של אירית מתקרבים אלי בעצבים.
"את לא מאמינה!".
אני נבהלת.
"מה קרה?"
"הייתי בדירה בשבת, ואת לא יודעת מה ראיתי! כל הקיר מעל המיטה שלי מלא פסוקים בערבית מהקוראן. ואני מבינה ערבית, שכחת שהייתי מורה לערבית? לא ישנתי כל הלילה בגלל זה!"
"נו, אז מה הבעיה?" אני עונה לה "אחרי טיח וצבע לא יראו כלום".
"תגידי, את רצינית?" היא עונה לי בטונים הולכים וגוברים "נראה לך שאני אצליח בכלל להרדם בחדר הזה, כשאני מדמיינת כל לילה שמעל הראש שלי כתוב "בסמיללה א-רחמן א-רחים"? אני לא מוכנה לישון כשהמיטה נשענת על קיר עם פסוקים מהקוראן. וזה בכלל הקיר עם הטפט הירוק המהמם. כל לילה כשאלך לישון אזכר בזה!"
הצעקות הופכות אט אט ליבבות.
אני שוב מסבירה לה שלא תדאג, ימחקו הכול.
זה קורה בכל דירה שניה. לא כזה סיפור.
שתגיד תודה שלא הפכו את הדירה שלה לשרותים מאולתרים, למשרד של מנהל העבודה או למגורים לפועלים.
אין עם מי לדבר.
היבבות הופכות לבכי.
מזל שיש לי טישו.
אני כבר רגילה – הרבה בוכים אצלי בקרוואן.
דירה היא עסק מאוד אמוציונאלי, ומעבר להיותי מתכננת ומעצבת פנים, אני גם פסיכולוגית, יועצת זוגית, מגשרת, יועצת פיננסית ומה לא…
אני לא מצליחה להבין מה הטרגדיה, אבל כבר הבנתי שנפש האדם מורכבת ומסובכת יותר מתהליך בניית בניין רב קומות.
כל כך חבל שבגלל שטות כזו, כל חלומותיה יתנפצו.
חוץ מזה, יש לי פגישה בשעה 10 עם דיירים חדשים, ולא בא לי שיהיו עדים לדרמה המיותרת הזו.
אז צריך להתקדם ואנחנו בלופ.
יכולה להגיד לה "זה מה יש". זו מן הסתם התשובה שהייתה מקבלת בכל חברת בנייה אחרת.
אבל אנחנו תמיד משתדלים ללכת לקראת הלקוח ולהיות יצירתיים.
~~~~~~~~
פתאום צץ לי רעיון.
"מה דעתך שנחליף מקומות בין המיטה לבין ארון הבגדים? ככה הארון ישען על הקיר עם הפסוקים והמיטה תעבור לקיר השני".
היא מסתכלת עלי.
כל השחור בעיניים מרוח לה, אבל לפחות הבכי נפסק.
"רק קחי בחשבון שיש לזה עלויות כספיות. צריך לבצע מחדש את כל עבודות החשמל בחדר" אני אומרת לה, תוך תקווה בלב שזה מה שישכנע אותה לוותר.
חבל לי שהיא תיכנס להוצאות כספיות מיותרות. אני יודעת כמה התקציב שלה דחוק.
היא חוסכת שקל לשקל.
לא קל לה לפרנס את עצמה מפנסייה של מורה.
אני גם יודעת, שביום שתכנס לדירה, היא תשכח את הפסוקים על הקיר.
(ותכלס אני גם מפחדת ממנהל העבודה שיכעס עלי, כי עם כל הכבוד ל"יצירתיות" שלי, הוא זה שאחר כך צריך לשבור את הראש…)
"לא מעניין אותי כמה זה עולה" היא אומרת "אני אחתום לך על מה שאת רוצה, העיקר שתבצעו את השינוי".
אז אני קצת מעגלת פינות, ומבקשת מהחשמלאי, שאני בקשר ממש טוב איתו, שיעשה הנחה.
ואירית חותמת על התכניות החדשות ומשלמת.
~~~~~~~~
הפועלים נכנסים מחדש לדירתה וממהרים לבצע את השינויים, כי חייבים להתחיל לרצף.
הפסוקים על הקיר נמחקים.
צנרת חשמל חדשה מותקנת בחדר השינה.
אירית מרוצה.
~~~~~~~~
וביום ראשון בבוקר, שוב נפתחת דלת הקרוואן, ושוב חוזר הקפה-טו-גו עם הקרואסונים ועם החיוך-של-אירית.
הכותבת היא הדס פילובסקי רון, מעצבת פנים המתמחה בעיצוב דירות לגיל השלישי והרביעי ומעברים לדיור מוגן.