בתחילת ספטמבר חזרתי לארץ אחרי אביב וקיץ מאד סואנים, בקרואטיה.
בסך הכל עונה שניה שלנו ב GREEN EDEN מרכז הנופש, יוגה ובריאות שהקמנו, וכבר 6 מחזורי סדנופש שהתקיימו. בין סדנה אחת לשניה נוכחים מגוון אורחים מכל העולם שהגיעו אלינו דרך מנוע החיפוש בוקינג.קום והעניקו לנו ציון גבוה מאד בחוות הדעת, שממש ריגש אותנו.
דובי נשאר שם בכל תקופת החגים עד שהצטרפתי אליו לסגור את המקום לחורף ולחגוג את ההצלחה שלנו. כשהייתי בארץ, בתקופה של שבתות וחגים ברצף, בלי דובי ועם הבנות, החלטתי שהשנה אני מגשימה עוד חלום. עוד מטרה.
אני רוצה להתנדב ולהביא את היוגה העדינה והמשקמת שאני מתרגלת ומלמדת, לאוכלוסיית נשים חלשה ומוחלשת. חיפשתי משהו באזור חיפה ועמק יזרעאל והמקום היחידי שהצלחתי ליצור קשר אמיתי איתו היה בהוספיס לנשים, שיוצאות ממעגל הזנות.
האמת היא, שחשבתי יותר בכיוון נשים או משפחות בסיכון. כי זו חוויה שאני מכירה בעצמי.
לפני 18 שנה החיים שלי קיבלו תפנית חדה והתחילו בנסיקה… למטה. מבלי להיכנס לפרטים מרובים מדי, ממשפחה נורמטיבית ואפילו "מוצלחת" (אם אפשר לקטלג ככה משפחה) חווינו שואה פרטית משלנו. ב"שיא", הגענו גם למצב של סכנת חיים ואיום אימיתי. רק בזכות שוטר עירני לא הצטרפנו לסטטיסטיקה ולא הפכנו לעוד כותרת מזעזעת בעיתון. היה לי ממש חיזיון מול עיניי איך אני מגיעה לקבוצת נשים שחוו חוויה דומה (למרות שכמו שטולסטוי כתב: כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה) ועוזרת להן להתאושש ולטפס למעלה. בעזרת הסיפור שלי, ההשראה שאתן להן, הליווי וכמובן, היוגה! היוגה המאזנת והמבריאה!
ובכל זאת, הנה, נוצר קשר עם ההוספיס הזה, בחיפה. וכמי שלא מאמינה במקריות אלא ביד מכוונת, הבנתי שזו, כנראה, הדרך הנכונה והמקום הנכון.
הגעתי לפגישת היכרות עם מנהלת ההוספיס ומיד התחברנו והחלטנו שבאמצע ינואר אתחיל להגיע למפגש שבועי. ל-4 חודשים בסך הכל כי אז מתחילה עוד עונה בקרואטיה של סדנופש – מילה שאני המצאתי לשילוב בין סדנא ונופש ולהיפך – ואני מתחילה במסע דילוגים בין ישראל לקרואטיה. (הדילוגים הם בזכות ולמען צעירת בנותי, שמסיימת השנה את התיכון ועדיין זקוקה לאמא בבית. מחיר לא פשוט לשלם עבור הגשמת חלומות. זה המחיר הכי גבוה, מבחינתי ובהחלט לא היחיד.
אז קבענו יום ושעה והזכרתי והתכוננתי והתרגשתי. אבל ממש בבוקר לפני המועד התקשרה מנהלת ההוספיס המקסימה, התנצלה מאד והסבירה שעם כל הרצון שלי לתת והרצון שלה לחבר את שני הקצוות זה לא מסתדר. סדר היום והשבוע בהוספיס צפוף וקשוח, הן מקבלות המון (באמת המון וכל הכבוד על כך) פגישות וטיפולים ופעילות ותמיכה וזה פשוט לא מסתדר….
וככה, נשארתי עם תסכול כזה.. אני רוצה לתת, יש לי מה לתת ואין לי למי… כבר מאוחר מדי, מבחינת המערכת השנתית שלי לחפש ולהכיר מקום אחר אבל, היי! לוותר אני לא מוותרת. שמתי בצד את הרעיון, שמתי את מבטחי ביקום ואני יודעת שמה שצריך לקרות – יקרה ובזמן הנכון.
הכותבת: אבישג אמיר, מדריכת יוגה ומארגנת טיולי נופש משולבי סדנאות בקרואטיה