לפני כמה חודשים, לא יכולה לשים את האצבע במדויק, אני מתחילה להרגיש אי נוחות בנבכי הגוף ובמרחב הנשמה, לא משהו קריטי שמרגיש דרמה, רק תחושה בלתי מוסברת כמו דגדוג פנימי קטן, שמשהו קורה בחיי, ואני מתחילה לאבד את עצמי בתוך החיים שיצרתי לעצמי.
לכאורה, הכל נראה די סבבה, דירה נחמדה אותה שכרנו בשכונת בבלי בתל אביב, כשנה קודם לכן, כדי להתקרב לבנות ולנכדים שגרים ממש מעבר לפינה, זוגיות יציבה פרק ב' בת 6 שנים, שנראית כשילוב מנצח של חיבור בין משפחות, אהבה, שיתוף, עזרה הדדית וחברות עמוקה, בנוסף לעשייה היזמית המספקת בה אני משקיעה את מירב זמני ומרצי כמנהלת קהילת נשים מעל 50, מאז שנולדה נכדתי הבכורה, אופיר המתוקה, ואיך אפשר שלא להזכיר את החיים בצל הקורונה שיוצרים עליות וירידות רגשיות ללא הפסקה.
לילות רבים של חוסר שקט, מתחילים להדהד בתוכי, ספקות, מחשבות וחוסר בהירות לגבי כל מרחבי החיים שהיו מנת חלקי, עד לאותה תקופה והם ששולחים אותי לבירור פנימי עמוק, גם בחוץ אבל בעיקר בתוך הנשמה.
באחד מאותם ימים שבין הסגרים, הגענו לקולנוע לצפות בסרט "ארץ נוודים" nomadland* בכיכובה של השחקנית פרן פרנסיס מקדורמנת, המתאר את סיפורה של אישה היוצאת למסע נדודים בעל כורחה, כשהיא חייבת לפנות את ביתה בעיירה שכוחת אל שננטשת ונסגרת בשל מפעל תאגידי גדול שנועל את שעריו וכל תושבי העיירה שגרים בה, מוצאים את עצמם ללא תעסוקה ופרנסה, בעלה של גיבורת הסיפור שהיה מנהל במפעל הגדול, נפטר, ילדיה עוזבים את עיירת הרפאים, והיא לוקחת את מעט המזומנים שנשארו לה, מאפסנת במחסן את שארית החפצים שאינם נחוצים לה, משמישה את הוואן הישן ששייך למשפחתה, ויוצאת באין ברירה למסע של הישרדות ומציאת משמעות חדשה לחייה שלה.
במהלך הסרט, המצלמה מלווה אותה בחווית הנדודים, עם חבריה הנוודים ובהתמודדויות היומיום שלהם, ובכל סיטואציה שמשתקפת אליי מהמסך, למרות הקדרות והאפרוריות, אני מרגישה את חווית החופש, את הבחירה להיות במסע, ובתחושת הטבע האינסופי המלווה אותה במסעה. בכל אותם רגעים בהם חווה נוכחות מפתיעה בחיי הנדודים של הגיבורה, ללא בן זוג לצידה, ללא רצון להשתעבד לקשר מחייב, ותלות כלשהיא במישהו אחר, באותם רגעים אני מגלה בתוכי תשוקה בלתי מוסברת להיות במקומה. סוג של משאלת לב עמוקה שאותה אני נושאת בקרבי כבר תקופה ארוכה, לצאת מהמוכר והידוע לחיי נדודים בסולו, זהו רגע שאני מבטיחה לעצמי, שחווית הנדודים העצמאית שלי תתממש מתי שהוא, בדרכה ובזמנה המדויק.
החיים אף פעם לא עוצרים, עם כל מה שהם יוצרים, תחושות, רגשות ומחשבות לגבי מהות ואמיתות הזוגיות.
ספקות מתחילות לעלות בהקשר לחיים המשותפים עם בן הזוג, ולמרות הרצון והנסיונות החוזרים ונשנים, אני מרגישה שהרכבת סוטה מדרכה, ולמרבה הצער חווית האמון הבסיסי ביננו עולה על שירטון, והחברות שהייתה מנת חלקינו, יורדת לטמיון. בליבי כבר גומלת ההחלטה שאין מנוס, אנחנו נפרדים.
עוד כמה חודשים מאתגרים חולפים, בהם אני מרגישה שהעולם בו אני חיה, מתנפץ לרסיסים קטנים, כל האמיתות והערכים המוכרים מימים ימימה, נעלמים נמוגים ומתפזרים כמו רסיסי אבקה דקה. וכמי שמכירה את עצמה כבר למעלה מ-60 שנה, הקריאה הפנימית מגיעה וודאית וברורה, "השאירי את הכאב, האכזבה, הבגידה והדרך שאבדה, וצאי לדרך חדשה".
עם הבחירה לצאת לדרך החדשה, אני מחליטה למקד את הפוקוס שלי, בהתקרבות פיזית לעיר הולדתי חיפה, בה מתגוררים הורי המבוגרים בני ה- 90 ואשר זקוקים לי כעת יותר מתמיד, לתמיכה וליווי מקרוב. אני מדמיינת לעצמי את המקום בטבע, בו אגור כשאעבור, סוג של דמיון מודרך שאני עושה רגע לפני ההחלטה על תאריך העזיבה, יודעת בוודאות שזה יהיה קראוון על הים, בחוף הסטודנטים בחיפה, ובלי שהות מיותרת, אני מתחילה לחפש את מקום, ובידיעה מוחשית וברורה, כשאני מגיעה למקום, הוא כבר מחכה לי שם, הקראוון ואני מתמזגים לחודשיים וחצי של אושר צרוף, שפע של שמחת חיים אל מול הגלים עם כמות חפצים מצומצמת המספיקה לחיים מלאים באהבה ואושר הגלומים בשהייה ובהוויה.
לאחר חודשיים וחצי של שקיעות ומרחבי חופש אינסופיים בין החול לגלים ולשמיים המשתנים, מפונה מתחם הקראוונים הלא חוקי מיושביו, ואני חווה עוד פרידה כואבת ולא נעימה, נאלצת למצוא לי מרחב חיים חלופי בתוך מספר ימים ספורים בלבד, מיד מתעשתת, לוקחת החלטה להיות בנדידה לתקופת זמן קצרה, עם תיק קטן ודברים הכרחיים, אני מתארחת בבתים של חברות וחברים נפלאים שפותחים את ליבם ואת ביתם ומסייעים לי בדרכם להתגבש להחלטה ודאית וברורה, שחלום הבית על גלגלים הולך להתממש, ויהי מה.
ואז דווקא ממקום בלתי צפוי, מתרחשת תפנית בעלילה, בעודי נודדת לפרקים, אני מפרסמת מודעה קטנה ותמימה בקבוצת פייסבוק המיועדת לקראווניסטים ובעלי בתים על גלגלים ומשחררת לעולם בקשה, בה אני כותבת שאני מחפשת לרכוש אוטובית לחיים מחוץ לקופסא. כמו בסיפורי האגדות, זה לוקח בדיוק כמה דקות קטנות, עד שקופצת אליי תגובה מהירה בחזרה, עם פרטי האוטובית עליו חלמתי במדויק, וגם תמונה אותה אני רואה בדמיוני, ממש רגע לפני שנשלחה.
את סיפור ההמשך מי הוא האבא והאמא של האוטובית המופלא שרכשתי, ואת כל תהליך ההחלטה עד לשלב הרכישה, מבטיחה לשתף בפוסטים הבאים עלינו לטובה.
נכון לרגע זה, בעזרת חברים נדירים ואנשי מקצוע מעולים, האוטובית – וונוס, אלת האהבה ואני, הופכים את החלום המרגש של יציאה מחיים של שגרה, ממרחב מוכר וידוע, למציאות חיים ברת קיימא בטבע, במרחבים של חופש ותנועה.
בפרקים הבאים אשתף אתכם בחוויות ובסיפורים על:
* איך רכשתי את האוטובית שלב אחר שלב
* איך ולמה בחרתי לקרוא לאוטובית – וונוס – אלת האהבה
* מי הם האנשים היקרים והחשובים שעזרו וסייעו לי בהגשמת המטרה.
* ולאן אנחנו יוצאות בתקופה הקרובה.
* ועוד ועוד בהמשך
הכותבת היא נגה קובץ', מייסדת ומנהלת קהילת נשים מעל 50
* הסרט ארץ נוודים (באנגלית: Nomadland) הוא סרט דרמה אמריקאי שנכתב, נערך, הופק ובוים על ידי הבמאית הסינית קלואי ז'או. הסרט מבוסס על ספרה של ג'סיקה ברודר הוא זכה בשלושה פרסי אוסקר לרבות פרס הסרט הטוב ביותר. בסרט מככבת פרנסס מקדורמנד כאישה שעוזבת את עיירת מגוריה אחר מות בעלה וסגירת מקור התעסוקה שלה. היא הופכת לחסרת בית ויוצאת לנדוד ברחבי ארצות הברית.
מומלץ ביותר לכל הנוודים שביננו.
תגובה אחת
כתוב יפה, ויצרת עניין רב להמשך לבוא.. נחכה!