האם יישאר???

כשביקרתי בתאילנד לראשונה, פליאה רבה אחזה בי לנוכח החיוכים של התאילנדים המגיעים מאיזשהו סוג של רוגע תמידי ושקט פנימי, העומדים בניגוד עצום לחום וללחות הבלתי אפשריים שבחוץ ולעליבות של דוכני האוכל ברחוב ושל המוניות בצורת טוסטוס לשלושה אנשים. במו עיניי ראיתי שוק שלם מזיז את דוכניו על מרכולתם כדי לאפשר למכונית לעבור, כשהכל נעשה בחיוך בלי צעקות או לחץ. הופתעתי מהשירותיות האינסופית שמופגנת בכל, החל מאננס בערימות גבוהות וצהובות, פינוקים שמימיים על שפת הבריכה עם משענות שיש וזרמי מים ישירים לגב התחתון, קוקטיילים מושקעים ומקושטים, מסאז’ הרגליים שמגיע עד הראש ונמשך שעתיים וכלה בחפיפת שיער של שעה ומעלה במיטת החפיפה של המספרה. נחשפתי להנאות פשוטות של החיים בעלויות מינימליות ובלתי נתפסות במציאות הישראלית ממנה הגענו, ואמרתי לעצמי שאין לנו בדל של תירוץ או צידוק להיות אנטיפטיים וחסרי סבלנות כי חם פה בישראל ולח… והפכתי תוך כדי הביקור לרגועה וחייכנית כמו תושבי הארץ המארחת.
דבר דומה קרה לי בלונדון, התפעלות מחיבת התורים של הבריטים, האיפוק, הסדר, השארת מרחב אישי לממתינים מלפניך ומאחוריך (לא, שם אין תור בצדדים ולרוחב כמו בארץ…) ותהיתי האם זה יישאר לי כשנחזור ארצה.

אז לא, זה לא נשאר בכלל…

ברגע שנכנסתי למעלית בעבודה ונתקלתי במבטים העוינים של העומדים בה בצפיפות דביקה, שכועסים על עצם העובדה שעכבתי אותם מעט, באחת נמחה החיוך, הושקטה ברכת ה”בוקר טוב” שעמדה על קצה לשוני ותחושת הקבס גאתה בי, שונאת את כולם עם הפרצופים האנטיפתיים שלהם.

עכשיו, בימי הקורונה, עלו בי מחשבות דומות, הרי אנו מוקפים מראות שלא נראו במקומותינו,
אנשים סבלניים, שקטים, צייתנים, לא נדחפים, לא ממהרים, שומרים מרחק, חושבים על אחרים, עוזרים, דואגים לא להדביק ולא לסכן זקנים. ההומור יצירתי, פורח ומרקיע שחקים, כל קבוצות הווצאפ בפעילות מתמדת כמו הזומים ושיחות הווידאו, רואים את כולם יותר מתמיד, המסכות דווקא נופלות, על המסכים נראה הכל כפי שהוא, היומיום האמיתי ללא כחל ושרק, בפיג’מות וללא איפור, יש זמן  לשיחות נפש כלום לא מפריע חוץ מזומים אחרים. משתפים מה הכנו לארוחת צהריים, מה אכלנו, איך הרגשנו, מה קרה לנו ולמי יש חום. עוברים לומר שלום קצר גנוב ממרחק 2 מטר למי שאפשר ובעיקר מתגעגעים הרבה ולהכל.
כמה זמן יחלוף בטרם נחזור למרוץ העכברים המטורף שלנו המוכר, הטוב והנוח
לתירוצים הידועים הפוטרים אותנו מכל העומק, מהאמת ומעבודת החיים שלנו.
ימים יגידו.
הלוואי ואתבדה, והשיעור יילמד וייטמע בנו, והעולם החדש, הנקי והנדיב יישאר איתנו, ונרגיש שעשינו משהו למען ילדינו, נכדינו ועתידנו.

הכותבת היא, אמירה לידר, דירקטורית, מאמנת ומגשרת, כותבת ופעילה במגוון תחומי חיים ודעת.

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד