מי את צביה וילצ’יק?

כמעט עשור צעדנו זה לצד זו
הוא היה היוזם, השותף, איש העסקים המצליח, המנטור, היועץ העסקי בעל הניסיון
שזיהה את הפוטנציאל והחליט להשקיע בי וביחד יצאנו לדרך עסקית משותפת.

אני סיימתי את לימודי העיצוב פנים,
והבנתי שני דברים חשובים

  1. שאני רוצה להצליח ובגדול!!!
  2. שאני רוצה להתעסק בעיצוב פנים, אבל כדי להצליח בעסק אני חייבת שיווק ומכירות

ומה לי ולשיווק ומכירות ? זה הרי מקצוע בפני עצמו.
וככה נוצר השיתוף פעולה בנינו.

וכשכל חברותיי המעצבות חיפשו שיתוף פעולה עם מעצבת אחרת
אני חיפשתי שיתוף פעולה עם מישהו שמבין בשיווק ומכירות.
וככה אני מצאתי אותו והוא מצא אותי.
הוא מבחינתו מאוד אהב את ענף הבניה ודרכי הוא נחשף לעולם אחר וחדש שדיבר אליו מאוד.
למדתי ממנו המון, אבל כל עוד הייתי לצידו לא הבנתי זאת.

הוא לימד אותי מה זה,
לקום בבוקר ולדאוג להביא עבודה,
לתאם פגישות עבודה, לעשות פרזנטציית מכירה,
לקחת את הרכב ולנסוע לכל אזור בארץ בלי להתעצל רק בשביל להכניס עבודה נוספת ולהכיר אנשים חדשים,
לשמור על קשר עם הלקוחות ולנהל איתם מערכות יחסים,להוציא הצעות מחיר,
לעשות פולואפ להצעת מחיר ולא לפחד לשמוע את הלא.
וגם כשהוא שמע את המילה לא,
הוא תמיד רצה לדעת למה לא?
ואם זה נפל בגלל המחיר,
הוא עדיין לא ויתר ללקוח וביקש להיפגש לפגישה נוספת
אני זוכרת אותו אומר ללקוח “בוא נבדוק את ההצעות מחיר”
בוא נראה אם אתה משווה בין עגבניה לעגבניה.

הוא לימד אותי מה זו נחישות, התמדה והתוצאה לא איחרה לבוא- סגירות ופרוייקטים.

אחרי כמעט עשור, עם לא מעט פרוייקטים
וחלקם בקצב מסחרר הרגשתי שדיי,
שאני שחוקה ואני חייבת להתקדם לדבר הבא,
וזה חייב להיות משהו הרבה יותר גדול
(בעיצוב אנחנו מתעסקים בפרטים הקטנים)
הרבה יותר עצמתי ידעתי שאני יכולה ומסוגלת
לא ידעתי את הדרך אבל זה בער בי מבפנים…..

הרגשתי תסכול, ובעיקר תחושה של חוסר מיצוי פוטנציאל.

אבל מהו הדבר? לא היה לי מושג.
ואז שלחתי את הניוזלטר עם הכתבה שעשו עליי בעיתון
(שעל כך כבר סיפרתי לכם בפרקים הקודמים)
וקיבלתי את ההזדמנות להיות שותפה בפורטל.

החלטתי שאני מרימה את הכפפה,
מנצלת את ההזדמנות והולכת אחרי ליבי לטובת ההתקדמות
גם במחיר של שינוי, של הליכה אל הבלתי נודע,
אני כבר אז מבינה שאי אפשר באמת להתפתח במקום הנוח, המוכר והידוע

ומוכנה לצאת להרפתקה של חיי
חיפוש אחר האני עצמי שלי.

הוא, אחרי כמעט עשור משותף
יום אחד פשוט לא ענה לי יותר לטלפון.
לא סגר, לא נפרד, לא דיבר, פשוט לא ענה לטלפון.

לא משנה באילו דרכים כאלו ואחרים ניסיתי להשיגו
לא היה מבחינתו שום רצון לתקשורת.

תיארתי לעצמי שאולי הוא כועס, אולי נפגע,
אמרתי לעצמי…..הוא יירגע ונדבר…..
אבל הוא יותר לא דיבר,
הוא פשוט הלך בלי לומר שלום.

לא משנה כמה פעמים מאז ועד היום אחרי ניסיתי ליזום פגישה,
לא היה  מענה בצד השני.

את הפגיעה שבן אדם קרוב
יום אחד לא עונה, לא מתייחס כשאני יודעת שהוא בסדר
ולא קרה לו כלום,
אני לא יכולה לתאר לכם במילים.

בהתחלה לא התרגשתי הייתי בטוחה שהוא ירגע וידבר איתי.
אבל הוא לא נרגע,

ושלושה חודשים אחרי….
אני מתרסקת
איך יכול להיות שאני לא ראויה לטיפה של יחס?
לכבוד מינימלי בין בני אדם שאם מישהו מחפש אתכם תענו, תחזרו.

 

הפגיעה בכבוד היתה קשה אבל כמו שאומרים
מהמקום הנמוך והכואב אפשר רק לצמוח
ובעקבות הסטירה שאני חטפתי, אני השתניתי מאוד.

באותה תקופה חיפשתי מקום לברוח אליו.
נשארתי לבד
חיפשתי אנשים
חיפשתי מקום להתמודד עם הפחד והצעידה לקראת הלא נודע.

כל שבת ראיתי אותם,
אני ישבתי בקפה בחוף
והם בתוך המים חותרים על הסאפ.

ברגע הנכון החלטתי לעשות מעשה
ויצרתי קשר עם חברה מהעבר,
ראיתי שהיא חותרת עם קבוצה והתעניינתי.

ככה הגעתי לשדות ים
למועדון החותרים של פריגל
והצטרפתי לקבוצה של גל פרידמן,
שם גיליתי את הבית השני שלי.

גל למי שלא מכיר  היה אלוף עולם בגלישת רוח
והוא לימד אותנו מה זו נחישות,
מה זו חתירה לעבר מטרה,
מה זו התמדה, להתמודד עם קשיים ומכשולים,

בכל ים ובכל טמ”פ נכנסנו למים,
הכנסנו לוז מסודר ביומן 4 פעמים בשבוע
שש ורבע נפגשים בחוף, שש וחצי בתוך המים
מי שמגיע מרוויח מי שמאחר, בעיה שלו.

חורף, קיץ, סתיו, אביב

גל לימד אותנו את הדבר הכי חשוב
“אין דבר בחיים שלא תוכלו להשיג אם רק תרכשו את הכלים,
תתאמנו ותקבלו את הביטחון.

וזו הדרך של הטובים ביותר החתירה האין סופית למצוינות.

לפעמים זה היה פחד אלוהים, היינו מתמודדים עם גלים
רק מלהסתכל על הגל שמגיע השתתקנו!

למדנו להסתכל לפחד בעיניים ולא לתת לו לנהל אותנו.

כשהיינו יוצאים מחתירה כזו התחושה היתה שאני מלכת העולם!
ומרגע זה הכל הופך להיות קטן ליד,
אף אחד לא יעמוד בדרכי,
אין מערכה שאני לא הולכת להצליח בה,
יצאנו מהים עם עוצמות נפש שאני לא יכולה לתאר במילים.

ואז גיליתי את הדבר המדהים עוד יותר!
גיליתי שכשאני באה לפגישות עם הביטחון,
ואין בי שום פחד,
פתאום מצליח לי
פתאום אנשים לא מתעסקים איתי
אנשים נותנים לי את הכבוד הראוי ומעריכים אותי.

אך יחד עם זאת, אני לרגע לא עוצרת,
לא מפסיקה לחתור למרחקים ארוכים ולמצויינות.

בים גיליתי המון דברים על עצמי…
גילית שמדי פעם אני חייבת לקחת הפסקות קצרות כדי להטעין את עצמי בכוחות מחודשים.
גיליתי שהפחד ליפול למים הוא יותר קשוח מהנפילה עצמה,
ואם נפלתי ישר התרוממתי בחזרה והמשכתי הלאה ולא קרה שום דבר.

גיליתי שעד כמה שאני בחורה חברותית שאוהבת את האנשים סביבי
יש מקומות שאני צריכה את הלבד ואת השקט שלי.

גיליתי שבשביל להרגיש את התחושה הזו של מלכת העולם
אני חייבת להשקיע ולקום בחמש וחצי
כשעוד חושך בחוץ לקחת בגדי עבודה להחלפה …..

וגיליתי את הדבר הכי חשוב!
מי אני?
מי זאת צביה וילצ’יק?
מה הכוחות שלי?
מה היכולות שלי?
ועד כמה אני יכולה ומסוגלת להוציא מעצמי.

הים הפך לבית השני שלי
הוא היה הפסיכולוג הכי טוב שלי
הוא חיזק אותי גם מנטלית אבל גם נפשית וגופנית
ואני השקעתי בתחביב הזה לא מעט
את הרעיונות הכי טובים קיבלתי שם, את ההשראה,
ובעיקר שקט ואת הזמן שלי עם עצמי
בתוך כל הרעש והבלגן שעשיתי מסביב.

ועשיתי הרבה מאוד רעש בחוץ,|
אבל יום אחד הים כמעט לקח אותי, לא היה לי שום סיכוי להישאר בחיים
ובכל זאת יצאתי ממנו וללא כל נזק,

אז היתה לי הארה הגדולה.
על המקרה הזה ועוד….
בפרק הבא
ועד אז,
תמשיכו להינות כי החיים יפים וקצרים

הכותבת היא, צביה וילצ’יק– מאמנת בעלי עסקים להצלחה.

רוצה להפיץ את הבשורה? שתפי את הפוסט עכשיו בלחיצה על אחד הקישורים הבאים:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב google
גוגל פלוס
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינדאין
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד